ממתק לשבת - פרשת מצורע

1. תמונת השבוע - בית החולים למצורעים בירושלים

נגעי הצרעת המוזכרים בתורה, שונים ממחלת הצרעת שקיימת לא עלינו כיום, ונגרמת על ידי חיידק.

פרשני התורה חלוקים בשאלה, אם הצרעת הינה מחלה טבעית או נגע שמימי. לדעת הרלב"ג, הצרעת הינה מחלה ככל המחלות ויש לרפא אותה בתהליך ריפוי, הכולל התרחקות מאדם כדי למנוע הידבקות במחלה, ובמהלך ריחוקו מן המחנה מחלים האדם וחוזר אל המחנה. אך רוב המפרשים תולים את נגע הצרעת בדרך נס באופן בלתי טבעי, ולכן הלך הנגוע אל הכהן ולא אל הרופא, וגם תהליך הריפוי נעשה בצורה נסית לאחר חזרה בתשובה.

בית החולים למצורעים בירושלים

הצרעת המודרנית, הינה מחלת עור שנקראת גם "מחלת הנסן", והיא מחלה זיהומית קשה, שעד לפני עשרות שנים לא היה לה אמצעי ריפוי והיתה נחשבת כמחלה חשוכת מרפא. בירושלים העתיקה הוקם בעבר בית חולים למצורעים, סמוך לרובע היהודי (במקום בו נמצא היום מגרש החנייה של הרובע היהודי) ולפני יותר ממאה שנה הוקם בית החולים בשכונת טלביה, שנסגר בשנים האחרונות עקב מיעוט חולים. לפני 32 שנה, הורכב מינון תרופה נכון שבעזרתו מוגרה הצרעת ב"ה.

2. תמונה היסטורית -  מקווה טהרה מזמן בית המקדש השני

בתהליך סדר הטהרה של האדם הטמא שצריך להיטהר, היה עליו לטבול במקווה טהרה שבו ארבעים סאה מי גשמים, ולאחר מכן היה מקריב את קרבנותיו וחוזר לביתו ולחייו הסדירים. טהרת המקווה נותרה גם בימינו, לטהרת אדם ולטהרת כלים, אך מכיוון שבית המקדש אינו קיים אין היום חובת טהרה לגברים מכיוון שדיני הטומאה לא חלים כיום בהעדר אפר פרה אדומה.

המצורע והזב המוזכרים בפרשתנו, היו צריכים לטבול במי מעיין המכונה בתורה "מים חיים", אך שאר הטמאים די להם לטבול במקווה רגיל של מי גשמים. כדי לספק מי גשמים קבועים למקווה, נהוג לחצוב בור בצמוד למקווה ואת המים המלאים במקווה משיקים ונוגעים במי הגשמים והופכים אותם למים כשרים לטבילה. בחסידות חב"ד מקפידים להעמיד בור על גבי בור, כאשר המים של האוצר נמצאים מתחת לבור הטבילה וביניהם נוצר מגע של השקה.

בארץ התגלו מאות מקוואות טהרה מתקופות שונות ובעיקר מתקופת בית המקדש השני. בתמונה מקווה טהרה שנמצא בהרודיון, מבצרו של הורדוס בשלהי הבית השני.

מקווה טהרה מזמן בית המקדש השני

3. פתגם השבוע

"טבילה במקווה אינה מצווה, אך מה שאפשר להשיג על ידה, אי אפשר להשיג אפילו בגדולה שבמצוות" (רבי אהרן מקרלין)

4. סיפור קצר

ה"חפץ חיים" התפרנס מחנות מכולת שאשתו ניהלה. פעם, נכנס אליו גוי אחד וקנה דג מלוח. שילם בעבורו ושכח לקחת את הדג עמו. חיפש רבי ישראל מאיר הכהן את הגוי בכל העיירה ראדין ולא מצאו. מה עשה? העמיד חבית של דגים מלוחים בפתח החנות, וכל קונה גוי שנכנס - קיבל דג מלוח בחינם, כדי לצאת ידי חובת הגזל של הקונה הגוי.

5. בדיחה יהודית

שאלו פעם את רבי אייזיל חריף, מדוע מוזכרים במשנה: "חרש, שוטה וקטן", דווקא בסדר זה, ותמיד השוטה באמצע? השיב רבי אייזיל: "דברים כפשוטם. כך היא הרי דרכו של השוטה, שבכל מקום שרואה שני אנשים שעומדים קופץ ונכנס השוטה ביניהם"...

6. מושג ביהדות – חודש ניסן

חודש ניסן הוא החודש השביעי בלוח השנה היהודי, והחודש הראשון בתורה.

שמו המקורי של החודש: "חודש האביב", כי בו התבואה מתבשלת. דורשי רשומות מצאו רמז בשם החודש: "אביב" = אב י"ב, כי הוא "ראשון לחודשי השנה".

השם "חודש ניסן" כמו כל חודשי השנה, השתרש בעמנו בתחילת בית המקדש השני, עם העלייה מגלות בבל. 

השם "ניסן" מוזכר לראשונה במגילת אסתר: "בחודש הראשון הוא חודש ניסן, בשנת שתים עשרה למלך אחשורוש הפיל פור הוא הגורל", וכן בספר נחמיה: "ויהי בחודש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך". מקור השם "ניסן" מהשפה האכדית ומשמעותו: 'ניצן' הפורח באביב, כפי שנאמר: "הניצנים נראו בארץ". וחז"ל מצאו בו רמז: "ניסן" מלשון 'נס', שבו נעשו רבים ניסים לישראל, וכן מלשון 'ניסיון' בו הועמדו בני ישראל בניסיון במרה.

חודש ניסן הוא תמיד חודש מלא, בן שלושים יום.

לדעת רבי יהושע, בחודש ניסן נברא העולם. חודש זה הוא חודש הגאולה ובו עתידין להיגאל: "בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל". 

בכל חודש ניסן אין אומרים תחנון, מפני שבשנים עשר הימים הראשונים לחודש הקריבו הנשיאים את קרבנותיהם, ולאחר מכן חל חג הפסח, ומפני שלא אומרים תחנון ברוב ימי החודש, מקצתו ככולו.

את "ברכת האילנות" אפשר לברך בחודש ניסן.

7. שו"ת בהלכה – הכנת קפה ותה בשבת

שאלה: כיצד אפשר להכין קפה ותה בשבת?

תשובה: א. הכנת תמצית התה: אסור לערות מים חמים מהמיחם על עלי התה בשבת, משום איסור בישול העלים בשבת. אלא יש להכין את מי התמצית מערב שבת, על ידי בישול והרתחת העלים מערב שבת. ואם כלו מי התמצית מן הקומקום בשבת, ונשארו העלים לבדם, מותר לערות עליהם מים חמים בשבת, אפילו אם נותרה לחלוחית בעלים, שאין בישול אחר בישול ביבש.  

ב. הכנת כוס תה בשבת: אסור לערות בשבת מים חמים מהמיחם על מי תמצית התה שבכוס, מאחר שהמים החמים מבשלים את תמצית התה. אלא יש לערות תחילה את המים החמים לתוך כוס ריקה, ועליהם למזוג את תמצית התה. שכעת המים הם "כלי שני" ואין בכוחם לבשל את התמצית. (המיחם או הקומקום בהם בושלו המים נחשבים ל"כלי ראשון", ואילו הכוס אליה הועברו המים מהמיחם נקראת "כלי שני", ומאחר שהמים התקררו במהלך העברתם ל"כלי שני" אין בכוחם לבשל).

ג. מעיקר הדין מותר לתת שקית תה לתוך כוס מים חמים, שהרי המים שבכוס הינם כאמור "כלי שני". ויש חולקים ואוסרים בשקית תה. ולכן טוב להחמיר, ולערות את המים החמים שבכוס, לתוך כוס אחרת שבתוכה מונחת שקית התה. ומותר להוציא את שקית התה מן הכוס, ואין לחוש בזה לאיסור בורר.

ד. מותר לתת עלי מנטה (נענע) בשבת לתוך כוס תה חם, כיוון שהיא "כלי שני", וכלי שני אינו מבשל וכנ"ל. (חובה קדושה בכל ימות השבוע, לקנות עלי נענע של גוש קטיף וכדומה, מאחר שבעלי הנענע הרגילים ישנם תולעים רבים).

ה. הכנת כוס קפה בשבת: יש מתירים לערות בשבת מים חמים מהמיחם על אבקת הקפה, מאחר שהיא קלויה, ו"אין בישול אחר קלייה". ובני אשכנז נוהגים להחמיר בזה. ולכל הדעות, מותר לערות מים חמים מהמיחם על קפה נמס ועל סוכר, מכיון שהם כבר מבושלים, ו"אין בישול אחר בישול" בדבר יבש.

ו. כוס קפה חם מאד, מותר לתת לתוכו בשבת חלב קר, שכלי שני אינו מבשל אפילו כשהוא חם מאד.

בעריכת מתתיהו דייטש-אשכנזי, עורך העלון והספר רב-המכר "שַׁבָּת טִישׁ".

פורסם בעיתון "גוט שבת" היוצא לאור ע"י ביהכנ"ס המרכזי "מארינה רושצ'ה" במוסקבה, רוסיה.