ארכיאולוגיה מקראית למישוש: סיור בתערוכת "על נהרות בבל"

שנים רבות מקננות המילים "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון" בלבנו. שנים ארוכות שהערבים בתוכה שאירחו את כינורותיהם של שבט לוי שלחו פארות לגלויות אחרות. היה המזמור הזה, קינת גולי בבל, סמל לכל שבר, לכל רדיפת אויב, וגם זיכרון לשבועת "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" שחוזרת בכל דור, בכל חופת חתנים. היה המזמור משל על חיי העם היהודי, ופתאום הוא הופך למציאות מוחשית שחיה בתעודות מימי הראשית של הנודדים שהתיישבו על גדות החידקל והפרת, לאחר שהוגלו עם הגולה אשר הגלה מירושלים נבוכדנצר מלך בבל.

"אי אפשר להגזים בחשיבות המסמכים שנחשפים ומציירים תמונה אמינה של תחילת הגלות המשמעותית ביותר בעולם היהודי", אומר הרב יהודה לנדי, מומחה לארכיאולוגיה מקראית, שנענה לסיור שערך 'בקהילה' בתערוכת 'על נהרות בבל'. "למה המשמעותית ביותר? לאורך מאות שנים פעלו בה הישיבות הגדולות סורא ופומבדיתא. היא הונהגה על ידי ראש הגולה, צאצא של יהויכין מלך יהודה, ובה נחתם התלמוד הבבלי. הייתה זו הגולה הכי חשובה, והיא המשיכה להתקיים אלפי שנים עד ימינו. לכן התעודות חשובות לא רק לחוקרים אלא עבור כל עם ישראל".

הרב יהודה לנדי

עכשיו, מול המוצגים, אתה למד על חורבן בית ראשון לא רק באמצעות זיכרונות כי אם גם באופן שניתן למישוש. הנה חצי מתכת שהותיר צבאו של נבוכדנצר כאשר צר על חומות ירושלים, והנה אבני בליסטראות שהושלכו מעליהן בניסיון להדוף את הגדודים הגדולים והמצוידים היטב של המלך הבבלי. החומה הובקעה, העיר עלתה באש - והכדים שעוותו בשריפה הגדולה נשמרים. אם מקשיבים היטב ניתן לשמוע את זעקות הנופלים מול סנדלי החיילים ואת שקשוק שרשראות הברזל המובילות את השבויים בדרכם הרחק ממולדתם.

אבל גולת הכותרת היא המסמכים. משפחות יהודיות שהתגוררו באל יהודו (עיר היהודים), על שפת נהר כַּבּוּר שבבבל, מקבלות פנים וקמות לתחייה. כמה דורות שיקעו את חייהם בתעודות: החל בזה שעוד ראה את בית המקדש וחזה בחורבנו, ועבור לזה שהמשיך את הגעגוע והאזין לסיפורי ההוד מפי הזקנים. הן שופכות אור מרתק על אורח חיים נסתר מהעין: כיצד חיו וכיצד נישאו, כיצד זרעו שעורים וכיצד היבול עלה יפה, כיצד נערך גדיד התמרים המשובח וכיצד התבצע הדיג על תעלות הנהר. "יש אפילו היתר עסקה קדום מאוד", מציין הרב לנדי: "בן הקהילה היהודית מלווה כסף לחברו כדי לחלץ אותו ממצוקה, ועושה זאת בצורה שמונעת ממנו להיכנס אל תחום איסור ריבית. תעודה אחרת מהווה מעין כתובה, ומסמכים שונים מצביעים על מציאות היהודים שגלו מירושלים והקימו עיר יהודית על גדות הנהר".

אל תדמיינו טורי תיקיות פלסטיק, ניילוניות וניירות מבהיקים. במבט ראשון נראות התעודות ששרדו אלפי שנים כביסקוויטים קטנים שלהקות ציפורים צעדו עליהם ברגליהן הקטנות שוב ושוב. אלה לוחות טיט קטנים בגודל חמישים על חמישים מ"מ - חומר הכתיבה של בבל הקדומה - בכתב יתדות צפוף. "למעשה, ממצאיו ושרידיו של הכתב הזה הם העתיקים ביותר שנמצאו", מסביר הרב לנדי. "קיימים לוחות עוד מימיו של אברהם אבינו, ואף קודם לכן". לוחות חמר דומים אותרו בעיראק, ובמשך שנים ארוכות איש לא הצליח לפענח אותם. עד שבא חוקר חרוץ וסלל דרך שמאפשרת לקרוא אותם. ועדיין המשימה קשה. הכתב מכיל מאות סימונים ומורכב במיוחד.

כתב היתדות מוזכר בדברי חז"ל במסכת מגילה: "מגילה שכתבה עברית או גיפטית או עילמית לא יצא ידי חובתו עד שיכתבנה אשורית על הכתב". אשורית היא כתב סת"ם, עברית - הכתב העברי הקדום, המכונה גם 'דעץ' בלשון חכמים, גיפטית - כתב החרטומים המצרי (מצרים=איג'יפט, Egypt, בלעז העכשווי), ועילמית היא כתב היתדות (עילם הייתה סמוכה לבבל, והעילמים עשו שימוש בכתב היתדות בדומה לבבליים ולאשורים). חכמים מציינים שאין לכתוב את המגילה בכתב יתדות, ומכאן שבימיהם הוא עוד היה מוכר.

הלוחות הבבליים נחפרו באזור דרום עיראק על ידי שודדי עתיקות, נדדו על פני אירופה בדרך לא דרך והגיעו לידיו של סוחר באנגליה, שמכר אותם לאספן היודאיקה היהודי דוד סופר. רבים לא ייחסו להם חשיבות, אבל אז התברר שהם מכילים שמות יהודיים ותיאורים קדומים. האוצר האמיתי התגלה רק לאחר שהם הועברו, לפני כשלוש שנים, לידי חוקרים לטובת תערוכה: עולם בלום של אבות אבותינו נחשף. הלוחות הקטנים פערו צוהר לעולם שלפני אלפי שנים, מימיו של יחזקאל בן בוזי הנביא המתאר את גלות העם הראשונה ואת הדבקות המיוחדת והמפעימה של הנלקחים מעל אדמתם.

גולים על הגדה, מתעשרים

והצוהר פותח שביל להיסטוריה רחוקה, יותר מאלפיים שנה לאחור. והימים ימי השיא של בבל. באזור עיראק השסועה שוכנות שתי ערים גדולות, אשור בצפון ובבל בדרום. שתיהן מתפתחות למעצמות על, ויריבות צומחת ביניהן. במהלך המלחמות נחרבים בתים רבים, ולבסוף מצליחה בבל לגבור על שכנתה הצפונית. נבוכדנצר השני אף מרחיב את גבולות האימפריה שלו, מטפח את העיר לכלל מטרופולין ענק בן רבבות תושבים וכובש, בין היתר, את ממלכת יהודה, מגלה את תושביה, מושיב אותם באחד האזורים החרבים שבשליטתו ומחייב אותם לעבוד את עבודת המלך ולהשביח את אדמתו.

"לנבוכדנצר היה אינטרס ברור בהגליית היהודים", אומר הרב לנדי. "הצעד האכזרי הזה נעשה לא רק כעונש, אלא גם כדי להפריח את השממה שנוצרה בשל הקרבות הארוכים מול אשור. לכן נאסר על היהודים לעזוב את האזור. עם זאת, בספר ירמיהו מוזכר שהנביא אומר לגולים לבנות בתים, לטעת גנות ולהשתקע, וזה מצביע על כך שלא היו עבדים. בתעודות שהתגלו מתברר שהיו להם חובות, אבל הם היו בני חורין שהתעשרו וצברו נכסים ומעמד".

יחזקאל ביקר באחת הערים ששכנה על נהר כבר. הכינוי 'נהר' ניתן בבבל גם לתעלות הגדולות שנחפרו בין הפרת לחידקל, וגם כבר היה כזה. הנביא בא למקום בשם תל אביב, ששנים רבות לאחר מכן הוענק לעיר המודרנית הראשונה בישראל. "אין פירושו עונת האביב. בתעודות המקומיות העיר קרויה 'תל אבובי', שפירושו באכדית 'חרב במבול'. מלך בבל מיישב את היהודים בתל חורבות ודורש מהם לפתח אותו ולהחזיר אותו לפעילות". מהלוחות מתברר שהיהודים יושבו לצד כבר בעיר שכינו 'תל יהודו' (תל היהודים), ובהחלט ייתכן שהייתה בין היישובים שזכו לביקורו של הנביא ושעליהם התנבא.

תמורת האדמה שקיבלו התחייבו הגולים לשלם מס - סך מסוים מהיבול שגידלו. ההיקף נקבע בכל שנה מחדש, קודם קציר השעורים או גדיד התמרים, שהיו אחד ממזונותיהם הבסיסיים. חכמים אמרו עליהם: "לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבבל אלא כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה". כן הם שירתו כצבא מילואים בחילותיו של המלך פעם בשנה, ועבדו באחזקת הממלכה במשך חודש או חודשיים. היו שהשתמטו מחובת הגיוס ושילמו לאנשים אחרים כדי שיתחיילו במקומם.

הלוחות מעלים את גביר העיר, אחיקם בן רפאיהו, במנהרת הזמן. האריסים פנו אליו כדי לבקש עזרה בעת שנקלעו לצרה. גזירת הגיוס נחקקה כבר אז, וכך אנחנו מוצאים תעודה של יהודי שנדרש לשרת בצבא נבוכדנצר אך זקוק לעבד את שדהו, ופונה ליטול הלוואה מאחיקם כדי שיוכל לשלם לאדם צעיר יותר שנכון להילחם במקומו. סוכם שהאיש ישיב את הכסף לאחיקם בחודש אדר בימי קציר השעורה, או בחודש תשרי בימי גדיד התמרים.

לצדו מוזכר שכניהו, עני הכפר, המכונה 'שכניהו ריקניהו'. הוא לא משלם מס למלך, אולי בשל מצבו הפיננסי, ובאחת התעודות רושמים עליו סופרי המלך: "שכניהו ריקניהו אשר תמרים אין לו". בתעודה אחרת שוכר נריהו בן אחיקם בית תמורת "עשרה שקל כסף", כאשר "נתן חצי הכסף בראשית השנה ויתרת הכסף באמצע השנה". בהסכם מתחייב השוכר לשאת בנזקים, אם יהיו, מהיסודות עד גג הבית - סוגיה שנידונה רבות בתלמוד הבבלי שנים לאחר מכן.

היהודים רשומים בשמות יהודיים מובהקים של זמן בית ראשון, חלקם אף כאלה שנזכרים בספרי התנ"ך בני אותה תקופה: עזריהו בן יהוכל, עבדיהו בן אחאב, אחיהו, בניהו וגם סוחר אחד, נתניהו. כך, למשל, נכתב: "בחודש סיוון בן גידה ייתן שני כור שעורה לנרגלאידין ולנבוזראוכין ישלם. עדים: טוב-שלם בן אחאב, עזריהו בן יהוכל. עיר היהודים, כ' בניסן, שנת 33 לנבוכדנצר מלך בבל". על פי התאריך, החוזה נחתם כ-13 שנה לאחר חורבן הבית. שמו של יהוכל אבי עזריהו נזכר בספר ירמיה כעוזרו של המלך צדקיהו. הוא נשלח אל ירמיהו כדי להתפלל על הצלת המלך היהודי, וכפי הנראה השתתף במרד נגד מלך בבל. ובנו כבר עם הגולה, מנסה לשרוד, לחרוש את השדה, לגדוד תמרים ולחמוק מחובות הגיוס.

געגועים וחלומות טבועים בטיט

גילוי המרכיב היהודי עבר דרך העובדה שהשמות הכילו את כינוי ה', אם בפתיח, כמו יהונתן ויהוסף, או בסיומת, כמו צדקיהו, אליהו ושמעיה. זאת הייתה הצהרה: נותרנו באמונתנו האיתנה בקדוש ברוך הוא, בקל האחד שהיה, הווה ויהיה. לא המרנו אותה, חלילה, באלילי בבל. גם החזון לשוב ביום מן הימים ליהודה ולירושלים והשבועה שנכרתה על נהרות בבל מופיעים בשמות כמו אלישיב וישוב-צדיק. ואף את לשונם לא שכחו: הכול המשיכו לשוחח ולכתוב בלשון הקודש.

לוחות הטיט עבים. כמה מהם כתובים באכדית משני עבריהם, אך על צדם מופיע שם עברי. תעודה אחת, למשל, מציגה את שלמיהו. "את התעודות סידרו במדפים בבית כמו ספרים, ועל הצד שלהן רשם בעל הבית את שמו, כמו שאנחנו רושמים את שמות הספרים שלנו על גב הכריכות במטרה לדעת את אופיים", אומר ד"ר פיליפ ווקוסבוביץ, אוצר התערוכה. "בעל הבית דיבר וקרא בעברית קדומה ובחר לחרוט את שמו בשפה הזאת". הרב לנדי מוסיף: "בפנים כבר ניכר שהיהודים אימצו את שמות החודשים הבבליים: אלול, אדר, ניסן, כסלו ועוד, ונטשו את הכינויים הקדומים: ירח האיתנים, ירח זיו ועוד, ואף את הספירה הפשוטה שבחומש: חודש ראשון לניסן, שני לאייר". מאוחר יותר, כאשר חלק מגולי בבל שבו, הם הביאו איתם את המנייה הבבלית והטמיעו אותה.

את ד"ר ווקוסבוביץ מדהימה במיוחד עיקשות היהודים ההם לדבוק ביהדותם. "הם לא שינו את שמותיהם ואת מנהגיהם, ושימרו את הגעגועים שלהם לארץ ישראל ואת החלום לשוב אליה גם דורות לאחר החורבן", הוא נרגש. "חייהם בגולה הראשונה דמו כל כך לחיי היהודים בגולה האחרונה שלנו. הם הזכירו לי את החיים האישיים שלי. לכן התרגשתי מאוד לטפל בארכיון הקדום".

ד"ר פיליפ ווקוסבוביץ והרב יהודה לנדי

הוא גדל בבלקן, במדינה הקטנה וההררית מונטנגרו. הקהילה היהודית פעלה בקושי, אבל המשפחה שמרה בקנאות על השורשים. בזמן מלחמת העולם השנייה כבשו הנאצים ועוזריהם הפשיסטים את המדינה, והאב נמלט והצטרף לצבא הפרטיזנים הגדול של מרשל טיטו, שלחם בגרמנים. הצבא הצליח לשחרר חלק מיהודי יוגוסלביה שנכלאו במחנות ריכוז. "אבי תמיד אמר שאנחנו יהודים ושהחלום שלו הוא להגיע לארץ ישראל. לאחר המלחמה, כשיוגוסלביה הקומוניסטית נוסדה, התקשינו להחזיק בזיכרון היהודי אבל התאמצנו. הקהילה שלנו השקיעה מאמצים להחיות את הגחלת. וממש כמו הגולים שעל נהרות בבל, כשנוצרה הזדמנות עלינו ארצה.

"בגלל זה ביקשתי להניח בתערוכה מסכת יבמות שהודפסה במחנה עקורים בגרמניה. בשער ניתן לראות ציור של יהודי המבקש לשוב לארץ ואומר 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. הגמרא הזאת, כרך מש"ס שנוצר בגלות בבל, מסמלת עבורי את ההבטחה: בזכות השמירה על היהדות, בזכות אוצר הספרים והמסורת שלנו, נשארנו בחיים, ובזכותם אנחנו יכולים לשוב כעם אחד. אגב, גמרא דומה לזו שימשה את מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, והוא נהג ללמוד בה תמיד".

השיבה הראשונה באה לאחר שבעים שנה. הסיפא של המזמור התקיימה ותפילת "אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע" התממשה. בבל נכבשה על ידי כורש, מלך פרס, שאהד את היהודים, נשא את הצהרתו המפורסמת והעניק הרשאה לעם הגולה לחזור לארצו ולבנות את בית המקדש. אבל אולי כמו היום, כמיהה לארץ ישראל היא עניין אחד, ונטישת האדמה שעליה התגוררת בעשרות השנים האחרונות היא עניין אחר. מרבית יהודי בבל לא נענו לקריאה ולא השתתפו בעליית עזרא ונחמיה. רק מתי מעט בנו את בית המקדש השני. תעודות של נכדיו וניניו של הגביר מספרות על המשך החיים תחת כורש, יורשו דריווש ויורש יורשו אחשוורוש עד ימיהם של אביי ורבא והתלמוד הבבלי. ובכל אותו זמן חוזרת ירושלים לתפארתה, החשמונאים עולים למלוכה ומאבק ממלכת יהודה הקטנה מול מלכות אדום נפתח.

ועדיין יהודים נושאים שמות כמו אלישיב ויעליהו, מבטיחים שלשונם תדבק לחכם אם לא יזכרו את בירתם הישנה, קוראים "לשנה הבאה בירושלים" ומקווים שיום יבוא והם יעזבו את התמרים ואת נהרות בבל וישובו הביתה. אבל מה שהחל בגלות מרה וקשה הופך למציאות נוחה. תושבי ירושלים דבבל עושים חיל, מתפרנסים יפה, רוכשים ומשקיעים וחותמים על עסקאות נאות. המעמד הכלכלי משתפר, והם נעשים לאמידים שבתושבי האימפריה. קשה לעזוב את המנעמים. הם ממשיכים לשיר את מזמורי הערגה לפני ברכת המזון, ובינתיים נשארים בשביל הפרנסה. סדנא דארעא חד הוא, בימים ההם ובזמן הזה.

חור ענק בעיראק הישנה

לקראת פתיחת התערוכה הוזמן המומחה הבכיר בעולם לכתב יתדות, ד"ר אירווינג פינקל, האחראי על המחלקה לחקר המזרח התיכון היוקרתית במוזיאון הבריטי. האיש ראה כמעט כל אחד ממאות אלפי לוחות כתב היתדות שבעולם, אבל נסער מהממצאים שלראשונה נחשפו לציבור. "עד שפענחנו את הלוחות לא שיערנו כמה הייתה עזה דבקותם של אבותינו בבבל באמונתם", הוא אומר. "זה מה שמרשים. גם הרמזים המתאימים לאמור בתנ"ך מרתקים מאוד. היה לנו חור ענק בהיסטוריה של יהדות בבל, ועכשיו יש ארכיון שלם מהמקום שבו הם גרו וחיו ועשו עסקים, ואי אפשר להשוות את זה לשום דבר אחר. אלו פיסות חמר מעיראק העתיקה שנכתבו על ידי יהודים".

פינקל, שקורא את הכתב המוזר כמו את גיליון ה'טיימס' הלונדוני שלו בכל בוקר, סורק לוח ומחייך. יש לו ביקורת על סגנון הכתיבה של הסופרים. הם לא טובים מספיק בעיניו. "אפשר לראות שאת המסמכים באכדית כתבו, ככל הנראה, מתלמדים צעירים בבלים ולא סופרים מומחים. הנה", הוא מצביע, "נפלו טעויות. פה כתבו ומחקו, ואז כתבו מחדש".

מה מייחד את התעודות האלה?

"אנחנו יכולים לראות איך היהודים, חקלאים בממלכת יהודה, גלו לבבל, יושבו במרחב נטוש והקימו עיר יהודית קטנה. ייסדו את ירושלים בתוך בבל. עם שם יהודי ואורח חיים יהודי. נפלא שאנחנו מכירים אותם, כולל פירוט של בני משפחתם וקורותיהם. אנחנו קוראים על ענפי משפחה שלמים ויודעים שהם חלק מייחוס ארוך שיצר את התלמוד הבבלי. לפני גילוי הארכיון לא ידענו כלום".

עד היום כל המידע הזה לא היה לנגד עיני החוקרים?

"בעיראק העתיקה השתמשו בכתב האכדי במשך שלושת אלפים שנה. יש המון תעודות כאלה. מוזיאונים בעולם אוצרים כשמונת אלפים תעודות, ולא כולן פוענחו. זה לא עניין קל".

יש עוד תעודות על גדות נהרות בבל?

"ללא ספק. בעיראק ממתינים שרידים רבים שלא נבדקו. מנגד, מגיעות בשורות איוב על הרס עתיקות נרחב. חלק גדול משרידי ממלכת בבל נהרסו. ממצאים הושמדו במהלך המלחמות. נערכת כליה מכוונת מצד מוסלמים קיצונים, אבל גם חורבן לא מונחה. שודדים מוכרים עתיקות למען בצע כסף, ובדרך הורסים את חלקן. גם שרידים יהודיים. הרי יהודים חיו בבבל במשך אלפי שנים והותירו אחריהם מורשת מפוארת. כתבים, מסמכים, מצבות קבורה, בתי כנסת ועוד. במוזיאון מקבלים על כך מידע מדאיג מאוד".

אבל עם ישראל יעבור גם את זה. "הוא גולה לארץ זרה ורחוקה, ללא שיש לו דבר משלו - לא רכוש, לא עוצמה - לאחר שנכבש על ידי הבבלים. יש לו אמונה שמלובה ללא פסלים וללא מקדש. ובעוד הבבלים, עם מקדשיהם הגדולים ועריהם העצומות וכוחם הצבאי האדיר, נשכחים, צאצאיו ממשיכים לשגשג. הם חיים וקיימים עד היום. מה מופלא מזה?".

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות, הקליקו כאן.