ורד בפנייה מרגשת: אל תעשי הפלה

מכתב מעומק הלב, אליך אחותי היקרה!

שמי ורד ואני כותבת אליך מאחר שחשוב לי לספר את המקרה האישי שלי, מתוך מטרה ברורה שאת הסבל שעברתי אני על בשרי לא תעבור אף אחת אחרת. ההחלטה היא בידייך! והלוואי, הלוואי והייתי מחליטה אחרת ומונעת מעצמי ייסורים רבים וסבל נפשי רב שנמשך כבר 20 שנה!!

הסיפור שלי הוא כזה, אחות יקרה:

בהיותי בת 20 נכנסתי להריון מבחור עמו יצאתי באותה תקופה. הגילוי על ההיריון היה עבורי הפתעה גמורה והכניס אותי ללחץ גדול מאד, בלבול ותחושה של חוסר אונים.

מאחר שגדלתי במשפחה מסורתית-דתית, להורים מבוגרים, תמימים ויראי שמיים, לא ידעתי מה לעשות עם "ההפתעה" שהבאתי על עצמי. חששתי מאד לשתף אותם מאחר שהיה לי ברור שהם לא יקבלו מציאות שביתם נכנסה להיריון ללא נישואין, הייתי בטוחה שהם יתביישו בי מאד, יגרשו אותי מחייהם, ואף ישבו עלי שבעה ולא יכירו בי אם ידעו על ההיריון.

לילות ללא שינה, ימים נוראים ועצובים עברו עלי, המון בלבול, בכי, מחשבות לכאן ולכאן וקושי עצום להחליט מה עלי לעשות וכיצד עלי לפעול: רציתי מאד את הילד שהחל לצמוח בתוכי, ילד טהור, נשמה קטנה שלא חטאה, ילד שלי, שייצא ממני, ילד שנשים רבות כל כך מתפללות שנים לקבל ואינן מקבלות. ואני? קיבלתי. נכון, לא בדרך המקובלת, לא בצורה בה ייחלתי לקבל ילד, לא בזמן שחשבתי שהוא הנכון עבורי להביא ילד לעולם. אבל קיבלתי.

ומצד שני – אני כל כך צעירה, ולא שייך להתחתן עם אותו בחור, ולהיות מחויבת לטיפול בתינוק, ומשפחתי לא תקבל אותי והורי לא יכירו בי...

אבל מה האפשרות השנייה? האם לא ללדת את ילדי? הפלה? ואני הרי לא רוצחת! לא ארצח את בני!!! לא ארצח עובר שיש לו נשמה, ותחושות, שהוא בעצם אדם קטן ופוטנציאל גדול, שהחל לפתח אברים פנימיים וחיצוניים ודמות אדם – גפיים, עיניים, חדרי לב...

עברתי תקופה קשה, נוראית, הייתי לבדי ולא יכולתי להתייעץ עם אף אדם קרוב ובסופו של דבר הכניעו אותי הפחד, החשש, חוסר האונים וקיבלתי את ההחלטה האומללה ביותר שקיבלתי בחיי – לבצע הפלה.

היום העצוב בחיי

הגעתי לביה"ח לביצוע ההפלה. זה היה היום העצוב ביותר בחיי!! עברתי דברים לא פשוטים במהלך חיי, אך יום ההפלה הוא היום העצוב ביותר בחיי, גם היום – 20 שנה לאחר מכן!!

הפרוצדורות קודם ההפלה וכל התהליך התנהל כאילו הייתי עוד גוף ממנו מוציאים דבר לא רצוי, הכול התנהל בצורה טכנית, קרה, חסרת רגישות, כאילו הייתי חלק מפס ייצור, עוד אחת מרבות... ואני צרחתי בתוכי: "איך יתכן שהם רואים בי רק עוד מקרה? איך יתכן? אני הולכת לאבד את הילד שנרקם בתוכי! אני הולכת לרצוח נשמה קטנה!! אני הולכת לרצוח את ילדי!!!".

עברתי את ההפלה. יצאתי מביה"ח ורד אחרת. הרגשתי ריקה. עצובה. אבודה. שנאתי את עצמי.

בעקבות ההפלה עברתי סיבוכים, אושפזתי מספר פעמים ועברתי סבל רב.

מעבר לסבל הפיזי שעברתי, הסבל הנפשי היה קשה עשרות מונים. לא הצלחתי לסלוח לעצמי (וקשה לי לסלוח לעצמי גם היום, עשרים שנה אחרי!!), הרגשתי שורד שהייתה איננה עוד, יצאתי מההפלה בחורה אחרת: נפלתי לדיכאונות, סבלתי ממצבי רוח קשים מאד, נזקקתי לטיפול נפשי ותרופתי, סבלתי מסיוטים בלילות, בחלומותיי ראיתי שוב ושוב עיני תינוק גדולות שבוכות ושואלות אותי שוב ושוב: למה??? למה??? בחלומותיי שמעתי צווחות תינוק והלילות הטרופים לא נתנו לי מנוח.

כאמור, אחותי היקרה, חלפו 20 שנה מאז ההפלה שבצעתי ועד היום, עד היום, אין יום שאני לא חושבת על זה, שאני לא מכה על חטא על ההחלטה האומללה והאכזרית שקיבלתי, שאני לא מצטערת.

היום, כשאני חושבת על המניעים שהובילו אותי להחלטה להפיל אני מבינה שלא ראיתי נכון את המציאות: יכולתי לבוא להורי ולהסביר להם והם בוודאי היו מתעצבים וכועסים, אך ללא צל של ספק לאחר הכעס היו מקבלים אותי ואת ילדי ובוודאי לא תומכים בהפלה. והיו דרכים נוספות להתמודד – כמו ללדת אותו ולמוסרו לאימוץ להורים שלא זכו לקבל תינוק וכל כך רוצים. רק לא להפיל. רק לא לבצע מעשה בלתי הפיך שמעיק עלי לאורך כל חיי, כמו זפת רותחת שנדבקה לנשמתי, מעשה שגרם לעצב עמוק כל כך שמלווה אותי עדיין, שנים רבות לאחר המעשה, ואינו מרפה.

אחות יקרה, אני מודה לך מעומק הלב על שקראת את הדברים ומבקשת ממך בכל לשון של בקשה: אם את עומדת במצב של הריון "לא רצוי", אם את מתלבטת באותה התלבטות שהייתה לי, אם יש לך חברה שנמצא במצב זה, אנא! אנא!! קחי את דברי לתשומת לבך, העבירי אותם הלאה, אל תעשי את הטעות שאני עשיתי, אל תהי פזיזה, אל תיכנעי למחשבה מה יגידו האחרים, אל תגיעי למצב שדמו של ילדך יהיה על ידיך. עובר הוא ילד, הוא נשמה, הוא מרגיש וחש, ואם זכית להוריד נשמה לעולם קבלי את המתנה בשתי ידייך ואל תוותרי! לאף אחת מאתנו אין אפשרות לדעת אם תהיה לנו הזדמנות נוספת להביא ילד לעולם. הילד הזה, גם אם הגיע לא בזמן שאת תכננת שיגיע, יכניס המון אור, אושר ושמחה לחייך!

שלך ממעמקי הלב,

ורד

* * *

תודה לרב מנשה בן פורת שליט"א, עורך וכותב עלון "אור עליון", שעודד אותי, והבהיר לי ש"אין דבר העומד בפני התשובה". וגם על עוונות חמורים ישנה כפרה, כאשר חוזרים בתשובה. ולא כמו שחשבתי בתחילה. ושבכדי לקבל כפרה מלאה, אמנע מאחרות את העוון החמור הזה, (מה שנקרה "תשובת המשקל").

מאז החל משבר הקורונה, נרשם זינוק מדאיג במספר הפניות לסיוע במחלקת אמ"א. בחלק מהמקרים נשקפת סכנה לעתידם של ילדים יהודים בגלל מצוקה כלכלית. אסור לתת לזה לקרות! לחצו לסיוע ולפרטים נוספים