כל חייו של האדם כמוסים במבנה העובר

מהן החוויות המשמעותיות שלכם בחיים? כל אדם יענה תשובה אחרת לשאלה זו. יש מי שיציין את יום חתונתו, יש מי שיספר על חוויה של הצלחה מיוחדת, יש כאלה שיציינו את היום בו הפכו להורים, וישנן עוד עשרות תשובות מגוונות. אך ישנה חוויה אחת, שאנחנו כלל איננו זוכרים, וכמעט איננו מודעים לה, אשר משפיעה עלינו רבות לכל אורח החיים. זוהי חוויית הלידה שלנו עצמנו. הלידה היא חוויה שהשפעתה קיימת לאורך כל חייו של האדם, והיא מעצבת את האישיות שלו באופן בלתי מודע לחלוטין.

הניסים שבהתאקלמות בעולם

בזמן הלידה, העובר נמצא במצוקה. לכן, גופו משחרר הרבה מאד אדרנלין – למעשה, כמות האדרנלין בגופו של התינוק בזמן הלידה דומה לזו שקיימת אצל אדם בן 60 הלוקה בהתקף לב… מדובר בטראומה משמעותית. הקב"ה עשה חסד עם האדם, שהטראומה הזו אינה נצרבת בו לעומק. אם לא כן, אף אדם לא היה מסוגל לתפקד, לאורך כל חייו.

הקב"ה עושה חסדים רבים עם התינוק. כך, למשל, ה"טפשות" של התינוק. אילו היה התינוק נולד עם שכל והבנה של אדם בוגר, היה לוקה בהלם מן השינוי הפתאומי שחל במצבו, ומן הייחודיות של העולם הזה, דבר שהיה עלול לסכן את חייו! לכן, התינוק נולד ללא ידע והבנה, ומתאקלם בעולם בהדרגתיות. עם זאת, גם בהדרגתיות הזו ישנה סכנה. האדם, אשר מתרגל בהדרגה לניסים הקיימים בטבע, מקבל אותם לעיתים קרובות כדבר המובן מאליו. מרבית האנשים אינם חשים במלא העוצמה את הנס של זריחת השמש, של הגשמים וכן הלאה. רובנו אדישים לניסים היומיומיים הללו. ומה רע בכך? משום שכשאדם מתרגל לניסים שסביבו, הוא שוכח לשם מה הגיע לעולם הזה מלכתחילה.

הקב"ה טבע באדם גם כוחות אשר מכוונים אותו להגיע אל תכלית הבריאה שלו. אחד מהם הוא ה"וירוס" אשר אחראי על תחושת ההנאה. אדם אינו יכול לנוח לעולם, הוא תמיד מחפש את ההנאה ואת התכלית הרוחנית. עם זאת, הרצון הזה בלבד אינו מספיק על מנת להביא את האדם להצלחה. על מנת לנווט בים, יש צורך במפות, במצפנים, ובעיקר – בידיעה ברורה מהו יעד הנסיעה. לכן, התחושה של חוסר הסיפוק אינה מספיקה כדי לכוון את דרכו הרוחנית. הוא זקוק למפה ברורה. היכן נמצאת המפה הזו?

המפה הזו נמצאת בגופו של האדם עצמו, כפי שנאמר בספר איוב: "מבשרי אחזה אלוק". במסכת נידה מסביר רבי שמלאי את ההוראות הרוחניות אשר צפונות באדם עוד מהיותו ברחם אמו. רבי שמלאי מתאר כיצד נראה העובר כאשר הוא נמצא ברחמה של אמו, והוא מסביר כיצד מראה העובר מסביר על הייעוד ועל התפקיד של האדם בעולם. המהר"ל מפראג, בביאור לאגדות חזל, תוהה מה נפקא מינה כיצד נראה העובר ברחם אמו? מדוע נכתב בכלל הדרש הזה? והוא גם מסביר, שמטרתו של רבי שמלאי אינה להסביר כיצד נראה העובר, משום שאין לכך משמעות הלכתית, ומשום שהדברים ידועים ואין בהם חידוש. החידוש שמבקש רבי שמלאי להציג הוא כיצד מתוך ההתבוננות בעובר בעודו ברחם, אפשר להבין את התכלית של האדם בעולם, ואף להקנות לאדם את הכלים ואת סדר העבודה הרוחנית שהוא נדרש לבצע.

משל העובר

לפעמים, כשהאדם מתבונן בתוך עצמו, הוא עלול להגיע לייאוש. הוא עלול להגיע למסקנה כי הוא שפל ומקולקל, ולכן, מדוע זקוק הקב"ה לעבודתו? מדוע ירצה בו הקב"ה? מתוך המחשבות הללו האדם נופל לייאוש, ונופל לידי יצרו הרע. במשל שמציג רבי שמלאי, הוא מסביר שהקלקול של אדם אינו מובנה בתוכו, שהרי האדם נברא מושלם, כפי שניתן לראות מן המראה של העובר השלם. רק יצריו של האדם הם שגורמים לו לקלקול. התנוחה של העובר ברחם אמו נמשלת לפנקס מקופל. הפנקס כשלעצמו הוא חסר ערך. רק מה שכתוב בתוכו הופך אותו לבעל משמעות. הפנקס עצמו נמשל לשכר ולעונש, כמו שמופיע בפרקי אבות: "הכל נתון בערבון… והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת… והגבאים מחזירים תדיר בכל יום ונפרעין מן האדם…". תנוחתו של העובר מלמדת אותנו שהאדם אינו דומה לבהמה. האדם מושגח בהשגחה פרטית, וכל המעשים שלו נכתבים בפנקס. לכן, יש לו שכר ועונש שמלווים אותו. לכן, עליו לכלכל את מעשיו בתבונה. האדם בא לעולם כפנקס, ובו דפים ריקים. והאדם עצמו הוא שכותב באותם דפים, באמצעות מעשיו.

העובר נמצא ברחם אמו כשידיו על ראשו, כאדם חושב. דבר זה מלמד אותנו עד כמה חשובה ההתבוננות של האדם, החשיבה השכלית שלו, שבאמצעותה הוא בוחר את מעשיו הטובים והטובים פחות. ההתבוננות חשובה לאדם בכל רגע ורגע מחייו. כך גם מזהיר בעל "מסילת ישרים": "שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו… מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא? לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס – וחלילה, ולא ילך במהלך הרגלו כעור באפלה. והנה זה דבר שהשכל יחייבהו ודאי, כי אחרי שיש לאדם דעה והשכל להציל את עצמו ולברוח מאבדון נשמתו, איך יתכן שירצה להעלים עיניו מהצלתו?… והעושה כן הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמר את עצמם ועל כן יברחו וינוסו מכל מה שיראה להם היותו מזיק להם. וההולך בעולמו בלי התבוננות – אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה, ורעתו קרובה מהצלתו, כי אולם חסרון השמירה מפני העיוורון הטבעי או מפני העיוורון הרצוני, דהיינו, סתימת העיניים בבחירה וחפץ, אחד הוא".

תכלית האדם בעולמו

כל התיאור הזה מסביר על הייחודיות של האדם. וכעת, מסביר רבי שמלאי מהי התכלית של האדם בעולם – להידבק בקב"ה. האדם צריך לשאוף להידמות לבורא בכל, להפוך את תכונותיו לדומות בכל לאלו של הקב"ה. האם אפשר להידבק בבורא לחלוטין? הרי אש אוכלה הוא? אלא שהכוונה היא, שמתוך ההיכרות עם מעשיו של הבורא, יכול האדם להידמות לו, כפי שנאמר "לו ידעתיו – הייתיו". כך, למשל, אנו יודעים שהקב"ה הוא גומל חסדים. האדם, לעומת זאת, הוא נוטל. על מנת לדמות לקב"ה, על האדם להוריד מעצמו את מידת הנטילה, וללבוש במקומה את מידת הנתינה. כך יכול האדם להתקרב למידותיו של הקב"ה. כפי שנאמר: "אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא הוא. מה הוא מלביש ערומים… אף אתה הלבש ערומים. הקדוש ברוך הוא ביקר חולים… אף אתה בקר חולים. הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים… אף אתה נחם אבלים. הקדוש ברוך הוא קבר מתים… אף אתה קבור מתים".

העובר במעי אמו נמצא בתנוחה של כריעה. זהו סמל לביטול העצמי של האדם. כאשר אדם מבטל את רצונו, הוא הופך את רצונו של הקב"ה לרצונו שלו. כאשר האדם אינו מבטל את עצמו, נאמר עליו "נמשל כבהמות נדמו". לעומת זאת, כשהוא מגיע לביטול הזה, נאמר עליו "ותחסרהו מעט מאלוקים". וכפי שנאמר: "כי לך תכרע כל ברך… ביום ההוא יהיה ה´ אחד ושמו אחד". עם זאת, הדרך שעובר האדם עד לביטול העצמיות שלו היא ארוכה, ורק צדיקים מצליחים ללכת בה. בפרקי אבות נאמר "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" – והמשמעות היא, שמי שמתגבר על המידות הללו זוכה לעולמות של נצח ולשלימות של ממש.

חבל הטבור של הנפש

העובר מקבל את כל מזונו דרך חבל הטבור, ולא דרך הפה. האכילה היא דבר טוב – היא מזינה את הגוף ומאפשרת את החיות של האדם. אך אנשים רבים אוכלים לא לצורך מילוי צרכי הגוף שלהם, אלא לצורך מילוי תאוותם. האכילה דרך הפה מהנה את האדם, ומובילה אותו לתאוות. האדם צריך לשלוט בתאוות האכילה, ולאכול כאילו הוא אוכל מחבל הטבור – שם אין הנאת אכילה, ולכן העובר אוכל בדיוק כפי צרכו, ולא יותר מכך. מחבל הטבור אנו לומדים גם לשלוט על מידת הקנאה. הקנאה – משכנה בלב. איך אפשר לרסן אותה? העובר חי ומתקיים ממזונה של אמו בלבד, ואין לו בעולם אף אחד אחר. האם על אי בודד שייכת קנאה? העובר מלמד אותנו שאין אדם נוגע במוכן לחברו במלוא נימה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. האבן עזרא מסביר את העניין בביאור על מצוות "לא תחמוד" – כיצד אפשר לצוות על הרגשת הלב, שאדם לא יחמוד דבר יפה? מסביר האבן עזרא, שאדם שרואה אישה יפה מטבעו חומד אותה. אך את אמו – לעולם לא יחמוד, גם אם היא יפה, שכן כבר מגיל צעיר הוא רגיל בידיעה שהיא אסורה עליו. כך אדם צריך להגיע לדרגה שכאשר הוא יודע שדבר מה אסור עליו, או שאינו זקוק לו, לא יחמוד אותו כלל. ואת זה לומדים מן העובר: הוא אינו חומד מזון מעבר למה שמקבל מאימו, כי הוא אינו זקוק לכך. הוא חי ביחד איתה, ואינו מקנא באיש.

החיבור של העובר לאמו מלמד אותנו גם על מידת הגאווה. העובר הלא מחובר לאמו, אין לו שום דבר משל עצמו – הכל מגיע לו מאמו. אם כן, במה יתגאה? גם תנוחתו, תנוחת הכריעה, כשראשו בין ברכיו, מסמלת את ההכנעה ואת הענווה. כאשר אנו מתבוננים בעובר, אנו לומדים על מידת הענווה שצריכה להיות לנו, שהרי אם היו מתבוננים בנו מ"בחוץ", היו תוהים גם עלינו, במה יש לנו להתגאות? הרי גם לנו אין כלום משל עצמנו, והכל מאיתו יתברך. כפי שכתב הרמב"ן: "ובמה יתגאה לב האדם, אם בעושר, ה´ מוריש ומעשיר, ואם בכבוד, הלא לאלוקים הוא… ואיך מתפאר בכבוד קונו. ואם מתפאר בחכמה, מסיר שפה לנאמנים, וטעם זקנים יקח. נמצא הכל שוה לפני המקום, כי באפו משפיל גאים, וברצונו מגביה שפלים".

העובר הלומד

המדרש אומר על העובר "ונר דלוק לו על ראשו". כידוע, העובר במעי אמו נקי מהחשכה של החומר, נשמתו מאירה, והוא רואה מסוף העולם ועד סופו. המלאך מלמדו את כל התורה כולה, וגם מראה לו מה כוחה של נשמתו, איתה הוא עומד לצאת לאוויר העולם. אך כל זה נמצא רק בכוח. בפועל, הלידה מחשיכה את האור של נשמתו, וצופנת אותה בתוך ליבו של התינוק. העובר יוצא ממקום של רוח אל עולם החומר, שוכח את כל התורה שלמד ונותר כלוא בגופו, ונדרש, לכל ימי חייו, לקנות בעצמו את עולמו בקיום התורה והמצוות. על פי המדרש, המלאך סוטר לתינוק על פיו – הפה, כאמור, מסמל את התאוות, ללמדנו, שכשאדם מתגבר על התאוות הבהמיות שלו, יוכל לחזור למדרגה שבה יאיר הקב"ה את האור שגנוז בתוכו.

כל הפרטים הללו מלווים את האדם לאורך חייו, וכפי שניתן לראות, כל חלק בחייו של האדם מקביל למה שניתן לראות אצל העובר. דבר נוסף חשוב לזכור: התקדמות רוחנית היא חיובית, אך כאשר האדם מתקדם, הוא עלול להפוך פתאום לשאנן, לחשוב שכבר הגיע לתכליתו ולרצות במנוחה. לכן אדם צריך לזכור שכל עוד הוא חי, ונמצא בתוך גוף בשר ודם, עדיין לא הגיע לתכלית שלו. גם אם אנשים סביבו אומרים לו שהוא צדיק – עליו לזכור שעדיין לא הגיע לתכלית של מעשיו ולצדקות האמתית. כפי שמובא: "משביעין אותו… תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע".

האדם שונה משאר הברואים. הוא לבדו זוכה לשני עולמות – העולם הזה והעולם הבא, והוא לבדו חייב בדין וחשבון על מעשיו. עם לידתו הופך ההבדל הזה להבדל בפועל. זה מה שנאמר במדרש לפרשת תזריע, על הפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר": "א"ר יוחנן – אם זכה אדם נוחל שני עולמות הזה והבא הדא הוא דכתיב "אחור וקדם צרתני" ואם לאו בא ליתן דין וחשבון שנאמר "ותשת עלי כפך… אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית ואם לאו אומרי´ לו יתוש קדמך שלשול קדמך". כלומר, אם זכה האדם והתגבר על יצריו בחייו, אומרים לו "אתה קדמת לכל מעשה בראשית". אך אם לא התגבר על יצריו – אומרים לו "יתוש קדמך" וכו'.

לכן, ברגע הלידה, נזכור כולנו למה דומה העובר הזה שעומד להיוולד, נלמד ממנו, ונתפלל שיזכה התינוק הזה שיאמרו לו "אתה קדמת לכל מעשה בראשית".

אמא יקרה, אנחנו כאן, במחלקת אמ"א של הידברות, כדי לעזור לך.

העניקי לילדך הזדמנות נוספת, אל תתני לו לסיים את חייו. לפרטים ויצירת קשר, חינם ללא תשלום: לפניות אל מחלקת אמ"א – סיוע, ייעוץ והכוונה חינם לנשים למניעת הפסקות הריון והפלה: טל' 073-2221333, נייד 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il