הריון ולידה
"לפתע הוא שאל אותי: את שלמה עם זה שלא תלדי לעולם?"
כיום, יותר ויותר אנשים מתלבטים אם בכלל להביא ילדים לעולם. לא מעט זוגות מצהירים כי החליטות לוותר על הבאת הילדים, מסיבות שונות ומגוונות. שרה יוכבד ריגלר שתפה אותנו בסיפור האישי שלה – אישה שכמעט החמיצה את ההזדמנות ללדת ילדים משלה
- מחלקת אמ"א
- פורסם ז' טבת התשע"ח |עודכן
(צילום: shutterstock)
"במשך 38 שנים", מספרת ריגלר, "לא רציתי כלל ילדים. לא הייתי היחידה: מרבית החברות הקרובות שלי החזיקו באותה דעה. לא שלא רצינו ילדים בכלל, לפחות לא בשלב הראשון. מרבית החברות שלי פשוט רצו לפתח קודם כל את הקריירות שלהן, ולכן דחו את הרעיון של הבאת ילדים לעולם לשלב מאוחר יותר. מתוך 6 חברות קרובות בתיכון, רק 2 מאיתנו היו נשואות ואמהות לילדים בגיל 37.
"אני, לעומת חברותי, לא ילדתי מסיבה אחרת: מיד לאחר שסיימתי את התואר הראשון שלי, עברתי לגור ב"אשרם" – קהילה בהודו אשר מתנהלת לפי הדת ההינדית. שם, הבאת ילדים היתה אסורה מכל וכל, כך שזו לא היתה אופציה מבחינתי כלל.
"בגיל 31 טיילתי יום אחד עם גאיראם, שהיה איש התחזוקה של האשרם, ברחובות הודו, תחת הרי ההימלאיה. לפתע הוא שאל אותי: 'את שלמה עם זה שלא תלדי לעולם?'. השאלה הזו הדהדה במוחי, אך למעשה, הרעיון של ילדים כלל לא דיבר אלי. מעולם לא אהבתי ילדים באופן מיוחד, ובכלל היה נראה לי מוזר לאהוב קבוצה של אנשים רק בגלל שכולם שייכים לגיל צעיר מאד. זה הרגיש לי כמו לאהוב, נניח, את כל הג"ינג'ים בעולם, רק משום שהם ג'ינג'ים…
"מבחינתי, ללדת – היתה בחירה שתגרש אותי מגן העדן הרוחני שלי, ומן האשרם שבו חייתי. באותם זמנים, האמנתי שנשמות שמגיעות לעולם חוזרות אליו שוב ושוב, ובכל פעם מביאות איתן מטען מן החיים הקודמים שלהן. חשבתי לעצמי שאיך אוכל לדעת שהילד הקטן שאני מגדלת בבית לא היה פעם, בחיים קודמים, רוצח מתועב, או נאצי…
"חשבתי גם שלגדל ילדים זה משהו די טפשי, שלא מתאים לרמה שלי, מבחינה אינטלקטואלית. כל אחד יכול לגדל ילדים, גם מי שמעולם לא למד בבית הספר… זה נראה לי רעיון בזוי לחלוטין. הייתי אישה משכילה, תחת אחריותי היו נתונים כל ההשקעות של האשרם – ולא היה לי כל רצון לבזבז את היכולות שלי על החלפת חיתולים. ההורות הצטיירה בעיני כתקופה שבה אאלץ "להקפיא" את האינטליגנציה שלי, משום ששנים רבות יעברו עד שאוכל לנהל עם ילדי שיחה אינטליגנטית של ממש. שנאתי את הרעיון הזה.
"ומלבד זאת, האמנתי בתפיסה ההינדית והבודהיסטית – תפיסה שמאמינה שהעולם הוא מקום של סבל. משום כך – אני עושה טובה לאותן נשמות שאינני מביאה לעולם, אני מונעת מהן סבל. לי, אמנם, היתה ילדות מאושרת למדי, אך בבגרותי ראיתי כמה אנשים יכולים לסבול בחייהם. מדוע עלי להכניס ילדים בכח לרוע ולסבל האלה? העדפתי לבטל.
"וכך, אף על פי שהרגשתי את השעון הביולוגי שלי מאט את הקצב, ואף על פי שבמקום כלשהו, עמוק בלב, חששתי שיום אחד אעזוב את האשרם ואגלה שהחמצתי את ההזדמנות הגדולה בחיי – הודעתי לגאיראם בנחישות מלאה, שאני אכן שלמה עם עצמי. אינני מעוניינת בילדים".
ההיכרות עם היהדות
"בגיל 37 חל מהפך בחיי. גיליתי את היהדות. עזבתי את האשרם שבו חייתי כל חיי הבוגרים, ועברתי לגור בירושלים, כדי ללמוד בה תורה. אהבתי את התורה שלמדתי, את האנשים שפגשתי ואת השאיפות הרוחניות העמוקות שלהם. הרגשתי זאת אצל המדריכים שלימדו אותי, ובכלל – באוויר המיוחד של ירושלים. האווירה הזכירה לי את הודו של שנות ה-60. אך היה דבר אחד שהטריד אותי בכל מקום שהלכתי אליו: כל מי שפגשתי במהלך המסע שלי – היה נשוי, והביא ילדים לעולם.
"זו היתה הבנה מוזרה מבחינתי. באשרם לימדו אותי שעלי לשאוף לחיים רוחניים מאד, ושהמשמעות היא שאין בחיים שלי מקום לילדים. סדר היום ההינדי היה תובעני מאד, ולא היתה בו אפשרות להכניס תינוק בוכה או ילד קטן וקופצני. הרגשתי שאינני מסוגלת להפוך את 17 השנים של העבודה ה"רוחנית" שלי לערמה של חיתולים ומוצצים.
את ההתלבטות הזו הצגתי בפני אחד מגדולי המקובלים שאצלו למדתי שיעורי יהדות רבים. אמרתי לו שאני חוששת לאבד את הדרך הרוחנית שלי אם אביא ילדים. הרב הביט בי במבט מוזר, כאילו ההשוואה שעשיתי מגוחכת לחלוטין. כאילו אמרתי שאני פוחדת שכשאמצא עבודה אאבד את כל הכסף שיש לי. הוא הסביר לי הסבר קבלי עמוק, שבקצרה אמר שלידה של ילד, הבאה של נשמה לעולם – היא המעשה הרוחני והנעלה ביותר שאדם יכול לעשות בחייו. הנשמות, כך הסביר, מגיעות מן הספירות הגבוהות ביותר. והאיחוד של הבעל והאישה הוא הדרך היחידה שלהם להגיע לספירות האלה – על ידי הבאה של נשמה חדשה משם.
"לאחר השיחה עם הרב הבנתי משהו חשוב: כל אחד יכול לגדל ילדים, זה נכון. גם כל אחד יכול לזכות בלוטו… ועדיין, העובדה הזו לא הופכת את הזכייה לזוהרת פחות.
"עם זאת, עדיין הרגשתי בתוכי שאני מתנגדת לרעיון הילדים. שילדים ורוחניות עומדים בסתירה זה לזה. ההתלבטות בתוכי המשיכה, והחלטתי להתייעץ עם הרבי מאמשינוב.
"הרבי מאמשינוב היה ההתגלמות של הרוחניות כפי ששאפתי אליה. כבר פגשתי את הרב 3 פעמים קודם לכן – תמיד באמצע הלילה, על פי פגישה שנקבעה לי מראש. הרב גר בדירה קטנה בשכונת בית וגן בירושלים, ולשם הייתי מגיעה בסביבות חצות הלילה, ממתינה לתורי, שלרוב הגיע בסביבות 3 או 4 לפנות בוקר. בפעם הזו, כאשר בקשתי להגיע אליו, נקבעה לי פגישה דווקא בשעה 2:45 אחה"צ. בשעת אחר צהריים זו, הבית נראה לי פתאום שונה לחלוטין ממה שנראה בשעות הלילה. לבר היו אז 7 בנות, וכולן, כמובן, היו ערות. ראיתי שתי בנות בצמות ארוכות חולפות לידי, וכאשר נכנסתי לחדר האוכל שם קבל הרב את הקהל שהגיע אליו, ראיתי תינוקת לבושה בסרבל ורוד וחמוד, עומדת בלול שבפינת החדר. הרב נכנס גם הוא, והשאלה עמדה לי על קצה הלשון: האם טיפול בתינוקות יעמוד מול ההתקדמות הרוחנית שלי? אך לפני שהספקתי לשאול את השאלה, התינוקת התחילה לבכות.
"הרב עצמו מיהר אל הלול, הרים את התינוקת והרגיע אותה, והתיישב מולי כשהתינוקת בזרועותי, ממתין לשאלתי. אך השאלה קפאה בעודה על שפתי. הן מולי עמד האדם הכי רוחני שזכיתי להכיר בחיי – והנה, הוא אב לילדים. הרגשתי בחוש שכל טענותי הופרכו ברגע אחד.
"עדיין היו בי ספקות, אך החלטתי לקפוץ למים. התחלתי להיפגש עם גברים, במטרה להקים בית בישראל".
אני כבר לא במרכז
"בהדרגה, ככל שהתקדמתי לקראת הקמת משפחה משלי, הבנתי מה עמד מאחורי החששות שלי. תמיד תהיתי מדוע אני וחברותי, שגדלנו במשפחות טובות ומאושרות, לא רצינו להמשיך את השושלת ולהעביר את החום והאהבה האלה הלאה. מילא, ילדים שסבלו ילדות מתעללת ואינם רוצים להעביר אותה לדור הבא – ניתן להבין אותם. אך מה היה רע בחיי ובחיי חברותי, עד כדי שלא רצינו להעביר את החוויות הללו לדורות הבאים?
"כעת, הבנתי משהו: לא שלא רצינו, לא יכולנו להעביר זאת הלאה. אני, כמו חברותי, הייתי מרכז העולם של הורי. אבי ואמי היו בני 44 ו-37 כשנולדתי, והיה לי אח אחד, שנולד פחות משנתיים לפני. שנינו היינו כל עולמם. אבי עבד קשה על מנת לממן עבורנו כל סוג של חוג או קורס שרצינו, ואמי אפתה ובשלה בכל שעה אפשרית, כדי להכין עבורנו מאכלים שאהבנו. ההורים שלי מעולם לא יצאו לחופשה או אפילו למסעדה, ולא היו להם תחביבים. אנחנו היינו התחביב שלהם. אני זוכרת שכשהייתי בת 12 בערך, קניתי ביחד עם אמי מעיל מפואר מאד עבורי, בעוד היא נשארה ללבוש את המעיל הפשוט שלה. זה היה טבעי עבורה – כל חייה היו עבורי ועבור אחי.
"להביא ילדים לעולם, הבנתי פתאום, יהיה להפוך את מרכז סדר העדיפויות שלי בחיים. עד היום הייתי אני המרכז של חיי הורי, ואילו כאשר יהיו לי ילדים משלי, יהיו הם מרכז העולם שלי. הילדים יהפכו להיות הראשונים בסדרי העדיפויות שלי, הם יהיו הציר שסביבו יתארגנו החיים האישיים שלי. לא עוד עיסוק בדברים שמעניינים אותי, מרגיעים אותי או משמחים אותי – אלא עיסוק במה שמעניין אותם, מרגיע אותם ומשמח אותם. זהו קושי עצום! מהפכה שאין כמותה! ולא זאת, אלא שאצטרך גם לאבד את תחושת השליטה שיש לי בחיי: לא אוכל פשוט לישון כשארצה, כי אולי התינוק יתעורר, או הילד יחווה סיוט לילה. לא אוכל לקנות לעצמי כל בגד שארצה – הוא עלול להתלכלך משוקולד… לא אוכל ליהנות מבית מסודר, כי רגע אחרי שאסדר אותו – הוא עתיד להתבלגן מחדש. החיים שאליהם התרגלתי היו מנומסים, הגיוניים ויעילים, כמו ישיבת הנהלה. החיים בבית עם ילדים עתידים להיות שונים לחלוטין".
תחושת האושר
"כשנה וחצי לאחר שהגעתי לירושלים, פגשתי את הזיווג שלי, מוסיקאי מקליפורניה, בן 39. שנה לאחר מכן, בגיל 40, ילדתי את בתי הבכורה. התחושות שהרגשתי הפתיעו אותי, הן היו מענגות, מפתיעות, מרגשות. כשהחזקתי את בתי, הרגשתי שמחה פשוטה וטהורה, שהעלתה צחוק בריא על שפתי. בכל פעם שזה קרה, שאלתי את עצמי: למה לא אמרו לי כמה זה טוב?
"החיוך הראשון של בתי גרם לי להרגיש כאילו זכיתי בלוטו. השמחה היתה מושלמת, הרגשתי שאני יכולה פשוט לעוף מרוב אושר.
"כל הנקה שהינקתי את התינוקת שלי הביאה ללבי שלווה. הרגשתי שאני ממצה את הפוטנציאל שלי, שהגעתי למקום שאותו חיפשתי כל חיי.
"איך יכולתי לחשוב שגידול ילדים הוא עבודת פרך? תהיתי לעצמי. הייתי זקוקה לכל היצירתיות שלי כדי להרגיע את התינוקת שלי כאשר היא בכתה. הרגשתי שכל העבודות האינטלקטואליות שבצעתי במהלך חיי – והיו הרבה כאלה – לא הביאו ללבי אותה שלווה ואותה שמחה שהביאה לי התינוקת שלי.
"אפילו החלפת חיתול – הפעולה שתמיד סמלה בשבילי את הגועל והקושי שבהורות – הפכה אצלי לפלא מדהים ולהנאה צרופה: לראות כיצד האוכל שהיא מקבלת ממני, מגופי ממש, מזין את גופה ואז יוצא ממנה, בזכות איברים נפלאים שפועלים היטב. כל החלפת חיתול גרמה לי להרגיש אהבה אינסופית – לילדה שלי, ולחיים הנפלאים שלי.
"לצד כל אלה, חשבתי על כך שהייתי קרובה מאד להחמיץ את האושר הזה. אילו נשארתי באשרם עוד מספר שנים… אילו לא הבנתי שעלי לוותר על ההחלטה שלא ללדת לעולם… יכולתי להפסיד את הזכיה הגדולה בחיי. כמו לזכות בלוטו, ולזרוק את הכרטיס לפח… יכלתי להפסיד את כל האושר הזה – ואפילו לא לדעת שהפסדתי".
אמא יקרה, אנחנו כאן, במחלקת אמ"א של הידברות, כדי לעזור לך. העניקי לילדך הזדמנות נוספת, אל תתני לו לסיים את חייו.
לפרטים ויצירת קשר, חינם ללא תשלום: לפניות אל מחלקת אמ"א – סיוע, ייעוץ והכוונה חינם לנשים למניעת הפסקות הריון והפלה: טל' 073-2221333, נייד 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il
החליפו עכשיו את אפליקציית טיקטוק בהידברות Shorts וצפו בתוכן איכותי ומחזק.
לחצו כאן להורדה >>