הרופאה אמרה לי: "מה עשית? היה כאן קפל צווארי, והוא נעלם"

עד השבוע ה-16 להריונה, לימור רחמים הרגישה נפלא. כל הבדיקות עברו בשלום, כולל בדיקת סקירת המערכות המוקדמת שביצעה. אלא שתקופה קצרה לאחר מכן, כשעברה בדיקה 'שגרתית' – הזדעזעה לגלות כי דבר מה אינו כשורה עם העובר. "הרופאה הגיעה, בדקה אותי ואמרה: 'אני רואה שלעובר יש קפל צווארי, מה שאומר שהוא כנראה יוולד עם תסמונת דאון'. היא קישרה את זה לעובדה שאני סובלת מבעיה של קרישת דם, אך התעלמה לגמרי מהעובדה שעם ה'בעיה' הזו הבאתי לעולם שבעה ילדים, בלי עין הרע".

ואז הגיעה ההצעה לעשות דיקור מי שפיר. "ידעתי שזו בדיקה מכאיבה במיוחד, וסירבתי", משחזרת רחמים (40) מחולון. "כשראתה שאני נחושה בדעתי שלא לבצע את הבדיקה, הציעה שאשלם 5,300 ש"ח ואעבור בדיקת דם מיוחדת, שתספק תוצאה מדויקת יותר".

איך הרגשת?

"הייתי ממש בלחץ, ופחדתי מאוד מאפשרות כזו. אבל זה לא פחד רגיל, אלא פחד משתק. כזה שלוקח אותך למקומות הכי צרים שבך, הכי מאיימים, ומאלץ אותך להתעמת איתם".

ואיך המשפחה הקרובה, הגיבה למשמע ה'בשורה'?

"כולם היו בהלם. הילדים הגדולים חששו כמוני, והקטנים רק הבינו שיש לאמא תינוק לא בריא, וצריך להתפלל על שניהם. וזו באמת הייתה האופציה היחידה שהייתה לי אז".

היה בך סוג של כעס כלפי בורא עולם?

"למזלי לא. ידעתי ששום דבר לא קורה סתם, שזה ניסיון ושאני צריכה להתחזק בתפילה ואמונה שהכל יהיה בסדר. גייסתי כוחות פנימיים יש מאין, למרות כל הפחדים – הלכתי לגנים ולבתי הספר של הילדים, וביקשתי שיתפללו עליי, הדלקתי המון נרות לצדיקים בכל יום ובעיקר – דיברתי המון עם בורא עולם".

ואז הגיע שלב הסקירה המורחבת, וגם שם – התחזית עמדה בעינה, ודבר לא השתנה במצב העובר. "הרופאה אמרה לי שתמיד יכול להיות נס, אבל הסיכויים לכך במקרה שלי - קלושים. היא אמרה לי שלפי הצילומים התינוק שלי יוולד עם תסמונת דאון, ואם אני לא רואה את עצמי מגדלת ילד כזה – כדאי ש'תורידי אותו כבר עכשיו'. הזדעזעתי מההצעה שלה, אבל ידעתי שהיא צודקת. אני מכירה את עצמי ויודעת שעם כל האהבה והרצון להעניק, אני לא בנויה לזה".

 

"התפללתי לה' ואמרתי לו: 'מצדי תיקח אותי, רק תן לי בן זכר"

מכיוון שכך, החליטה רחמים בלב כבד, לנסות ולחפש רב שיתיר לה לעשות הפלה. אבל הקב"ה, מלך מלכי המלכים שצופה ויודע כל נסתרות, החליט לחסום לה גם את האפשרות הזו: כל הרבנים אליהם פנתה, התנגדו בתוקף לצעד כזה. רק אז היכתה בה ההכרה, והיא החלה להבין מהן ההשלכות של הצעד הזה. "אמרתי לבעלי: 'מה, אני אהרוג את התינוק שלי, שיצא מהגוף שלי?'.

"היה קשה לי לעכל את הרעיון. בעלי הסכים איתי, אך עם הסתייגות קלה כי הוא ידע שלא רק שאין לי כלים לטפל בילד כזה, אני חסרה אפילו את היכולת לחסן אותו ואת עצמי בפני הביקורת החברתית. כי בינינו, זו לא חוכמה לאהוב אותו, ולטפל בו כשהוא קטן וחמוד. החוכמה היא להיות שם לצדו כשיגדל, וזה היה עיקרה החשש שלי - מה יקרה לו כשהוא כבר לא יהיה צמוד אליי? איך אמסור אותו לטיפול במוסד, תחת חסותם של אנשים זרים? לא הייתי מסוגלת לחשוב על זה, וזה שבר אותי לגמרי".

או אז, בפגישה עם חברה טובה, החליטה רחמים לפתוח את סגור ליבה בפניה, ובכתה באוזניה על 'רוע' הגזירה. אולם במקום לזכות לאמפתיה ולרחמים, לתדהמתה, החברה הרימה את קולה, וזעקה לעומתה: "איפה האמונה שלך? דווקא את, שחווית נס גדול בלידה החמישית שלך, מטילה ספק ברחמנותו של בורא עולם? וכי ייפלא ממנו דבר? הרי הוא כבר הושיע אותך פעם אחת, וזו לא בעיה בשבילו לעשות את זה שוב".

לבקשתי, רחמים מתעכבת קמעה על הנס ההוא, שפקד אותה בלידה עם הילד החמישי – שהיום הוא כבר בן שש: עד החודש הששי להריונה ידעה שיש לה בת. "רציתי מאוד בן, אבל בגלל הבעיה של קרישת הדם, הרופאים הסבירו לי שלבנים יש קושי גדול יותר לשרוד ברחם שלי. לפני הילד הזה היו לי שלוש בנות, והתגובות של האנשים סביבי היו מאוד פוגעניות. לא פעם אמרו לי: 'עוד פעם בת?', וזה ממש תסכל אותי. הגעתי למצב שבו התפללתי לה' ואמרתי לו: 'תן לי בן זכר, ומצדי תיקח אותי'. הדבר הראשון שאמרתי בבוקר, לפני 'מודה אני' זה 'תן לי בן זכר'. בכיתי על זה המון ולא הפסקתי לשטוח את בקשתי לפני הקב"ה. פשוט לא הסכמתי לוותר על הזכות ללדת ולגדל בן זכר".

 

"קיבלת את הניסים הכי גדולים, ואת עוד מעזה לפקפק בה'?"

אל סקירת המערכות הבאה, שהייתה כחודש וחצי לפני הלידה - הגיעה רחמים ביחד עם בעלה, ובלב נשבר. הרופא הסתכל בדוחות ובצילומים, ופניו עטו ארשת של בלבול. הוא פנה אל בני הזוג ושאל אותם: "מי אמר לכם שיש לכם בת?".

לרגע, לא הבינו השניים את השאלה המוזרה. "בעלי שילב ידיים, ואמר: 'למה, מה אתה רואה?'. תשובתו היממה את שנינו. 'אני רואה שזה בן', אמר. לא האמנתי למשמע אוזניי, הרגשתי שעוד רגע אני מקבלת התקף לב חלילה. 'אבל איך זה הגיוני? אשתי לא יכולה להביא בנים זכרים לעולם', בעלי התעקש ואני הצטרפתי. 'לא הגיוני. זה בטח חבר הטבור או משהו כזה', התווכחתי".

אבל הרופא רק חייך לעומתם, ומבט עיניו אומר הכל. "עד שהילד לא נולד ובדקתי שזה אכן בן – לא האמנתי. בשנייה שהוא הגיח לעולם, עוד לפני ששאלתי אם הוא בריא או לא, ביקשתי שיראו לי אם זה בן. והרופא צדק, אבל זה היה נס גלוי וכמעט בלתי נתפש. ובדיוק מהסיבה הזו, החברה שלי צעקה עליי ואמרה שאין לי זכות להיחלש באמונה. נהפוך הוא – הניסיון רק צריך לחזק ולחשל אותה".

ואיך הגבת על הדברים?

"ידעתי שהיא צודקת, והחלטתי 'לזרוק את השכל' וללכת עם ה' בכל מחיר. פתאום קיבלתי סוג של הארה, חוכמה מסוג אחר ואמרתי לבעלי: 'אם זה מה שבורא עולם רוצה, מי אנחנו שנגיד אחרת? אני משאירה את הילד, ויהיה מה שיהיה'. בעלי שמח מאוד על ההחלטה שלי, והתחזק גם הוא באמונה שאם בורא עולם ירצה, יהיה כאן נס והילד יוולד בריא".

בסקירה האחרונה שאלה אותה הרופאה מה הוחלט לגבי ההפלה, והופתעה לגלות את עמדתה הנחרצת של רחמים."אמרתי לה שאני לא מוכנה בשום פנים ואופן להוריד את העובר, ושאקבל אותו כך או כך. 'מבורא עולם אי אפשר לברוח', אמרתי לה. אבל היא רק אמרה לי שאם אני מאמינה כל כך בניסים, אז יכול להיות שהנס עוד יתרחש.

"אחרי הסקירה הגיעה רופאה מומחית, וביקשה ממני לבצע בדיקה נוספת ואחרונה, שתקבע סופית את מצב העובר. הסכמתי, בידיעה שעוד רגע הכל יהיה מאחוריי".

 

הרופאה הייתה בהלם: 'מה עשית? הקפל הצווארי נעלם כלא היה'

הבדיקה התבצעה בחדר חשוך – עובדה שרחמים ניצלה כדי לבכות בכי אמיתי מכל הלב, ולהתחנן שה' יושיע אותה.

שקט מקפיא עמד בחדר למשך רגעים ארוכים, ואז נשמעה הצעקה. "הרופאה ניגשה אליי ואמרה לי 'מה עשית?'. לא הבנתי למה היא מתכוונת, עד ששמעתי את המילים: 'קרה דבר נדיר, והקפל הצווארי נעלם כלא היה. היום יום ראשון, וביום חמישי הוא עוד היה כאן. זה פשוט לא הגיוני שהוא נעלם תוך שלושה ימים'".

כאן חשדה הרופאה שמדובר בבעיות אחרות, חמורות יותר, ש'העלימו' את הקפל הצווארי, וניסתה להתחקות אחריהן בכל כוחה. כשלא מצאה שום דבר, פנתה אל רחמים ואמרה לה: "תמשיכי בתפילות שלך, כי זה מה שיעזור לך".

"הייתי בהלם מוחלט, ולא ידעתי איך לעכל את הבשורה. מצד אחד שמחתי מאוד, מצד שני הרופאה אמרה לי שעד לרגע האחרון והמכריע, רגע הלידה, לא ניתן לדעת שום דבר בוודאות. הכל היה לוטה בערפל", מספרת רחמים. "שלושה ימים לפני הלידה, בעלי קיבל על עצמו קבלה גדולה ברוחניות, כדי שהילד יוולד בריא. תרמנו סכום מכובד לצדקה עבור ישיבה מסוימת, והמשכנו להתפלל לנס".

גם הפעם ה' לא אכזב, ו'הנס' נולד לפני כחודשיים – בן זכר בריא ושלם, השבח לא-ל.

לסיום, מה המסר שלך להורים שנמצאים באותה צומת דרכים, ומתלבטים אם להשאיר את הילד או לא?

"יש מצבים בחיים שאנחנו נדרשים לעמוד בניסיון לא פשוט, שמפחיד ומבלבל אותנו. צריכים לזכור שגם אם אנחנו מבולבלים, ה' לא מבולבל. הוא נותן לנו ניסיונות כי באנו לתקן את עצמנו – בין אם בלהפוך להורים לילדים מוגבלים, ובין אם בלעמוד בניסיון באמונה ולהתחזק בתפילה. אם ה' יתברך בחר בכם להביא לעולם נשמה בגוף מוגבל, תעשו כל מה שאתם יכולים כדי לקבל אותו באהבה אל משפחתכם.

"סך הכל, מאחורי הגוף המוגבל והמוזר, יש נשמה טהורה שנחצבה ממקור אלוקי. נשמה שמלאה במתנות רוחניות מבורא עולם, שמיועדות רק לכם. מה תפתרו בזה שתרוצו להוריד את העובר? הפלה זה חטא גדול, ואני שמחה מאוד שלא מצאתי רב שהתיר לי לחטוא ולאבד את העולם הזה והעולם הבא שלי. הפלה זה לאבד במו ידיכם, שפע גדול וייחודי שנשלח מבורא עולם, כזה שרק אתם מסוגלים להכיל. אל תאבדו את זה, תהיו חכמים. לקב"ה יש אינספור דרכים להושיע אתכם, רק אל תרפו את ידיכם מהאמונה שהכל אפשרי".