ניצלה מהתאונה, אבל: "אחרי כל מה שעברת, סביר להניח שהעובר יסבול ממומים קשים"

היום בו נערכה החופה של הילה היה אחד המאושרים בחייה. "הייתי כבר בת 29 וציפיתי לרגע בו אתחתן ואקים משפחה. אומנם את בעלי הכרתי רק כמה חודשים קודם לכן אבל הרגשתי שהוא האדם המתאים עבורי. לצערי אבא שלי ז"ל לא זכה ללוות אותי בחתונה אבל הרגשתי שהוא שם ביחד איתי, שמח בשמחתי ובחתן הטוב שעמו זכיתי להקים בית".

חודש לאחר החתונה התבשרה הילה שהיא עתידה להיות לאם. "קשה לתאר את ההתרגשות והשמחה שהייתה לשנינו. הרגשתי שחלום מתגשם ורק חיכיתי לרגע בו אוכל להחזיק את התינוק הקטן בזרועותיי".

הילה ובעלה יכלו להיות כמו עוד רבים מהזוגות הצעירים והמאושרים שיושבים ביחד על ספסלי ההמתנה במרכזים לבריאות האישה בבדיקות השונות ומלווים בשבע עיניים את ההיריון הטרי.

אבל השם רצה אחרת.

"בהיותי בשבוע 8 נסענו מטבריה, מקום מגורנו, אל קריית שמונה לסוף השבוע. ברמזור היציאה מן טבריה בעלי קנה ספרון ונתן צדקה. הוא מאוד מקפיד על כך כאשר הוא יוצא אל הדרך באמרו תמיד 'צדקה תציל ממוות' ואולי זכות הצדקה הזו הצילה אותנו".

זו הייתה תאונה מחרידה שיכלה להסתיים במוות של שני בני הזוג.

הילה מתארת: "אנו נסענו בכביש הבין עירוני כאשר רכב שבא מולנו חתך שמאלה את הנתיב כדי לרדת לאחד החופים בצד הכביש והתנגש בנו חזיתית.  לכאורה לא היה לנו סיכוי. פיאט קטנה למול משאית. אנשים שעברו בסמוך וראו את ההתנגשות הקשה היו בטוחים שלא נותר במכונית אף אחד בחיים. הפגיעה בצד של הנהג הייתה חמורה במיוחד. באורח נס בעלי נפצע קל, שתי חוליות שבורות בגב. דווקא מי שנפגעה קשה הייתי אני. האמבולנסים דהרו לבית החולים כאשר אני הובהלתי בדחיפות למחלקת טיפול נמרץ. עד כמה שראו שמצבי קשה הרופאים לא ידעו עד כמה. לאחר יום נתגלה דימום פנימי במעי ואני הוכנסתי לניתוח חירום כדי להציל את חיי. אולם הרופאים לא ידעו שבנוסף לחור במעי יש חור נוסף שנגרם מהתאונה באחת הריאות. הדבר התגלה במהלך הניתוח ונאלצו לחבר אותי למכונת הנשמה. הייתי מורדמת ומונשמת במחלקה לטיפול נמרץ נשימתי במשך שלושה שבועות עד החלמת הראה באופן טבעי, כאשר בסיום עברתי ניתוח נוסף בגב. לאחר הניתוח התעוררתי מטושטשת ועדיין תחת ההשפעה החזקה של המורפיום, מתקשה להבין איפה אני ומה קרה.

ההתעוררות שלי עשתה רעש גדול במחלקה. הרופאים נכנסו לחדר שמחים וסיפרו לי את כל מה שעבר עליי ועל הניתוח האחרון שהצליח שבזכותו ניצלתי מנכות חלילה. לפתע אחד מהם אמר, 'צריך להביא רופא נשים שיבדוק אותה'.

המילים הללו גרמו להילה המטושטשת להיזכר שמלבדה קיים עוד מישהו, אותו עובר שרק לפני זמן מה היא ובעלה כה שמחו בו.

'מה עם העובר?' קראתי בקול רועד, 'הוא בסדר?' פחדתי מהתשובה. לשמחתי תוצאות בדיקת האולטרה סאונד היו מפתיעות. יש עובר ויש דופק, הוא נשאר בחיים למרות הכל!

אני הייתי מרוסקת מכל הכיוונים. 6  שברים בצלעות, חור במעי וחור בריאה, שתי חוליות שבורות בעמוד השדרה. אבל הוא הקטן וחסר האונים לכאורה יצא בשלום. נשמתי לרווחה. יהיה לנו ילד".

אבל שמחתה של הילה הייתה מוקדמת.

"לאחר בדיקת האולטרה סאונד נכנסו לחדר בזה אחד זה חמישה רופאים ומבלי הכנה מוקדמת הודיעו לי שצריך לעשות הפלה ויש לקבוע תור לגרידה. בהיתי בהם לא מבינה, 'הרי הוא נשאר בחיים, למה לעבור הפלה?'

'אחרי כל מה שעברת סביר להניח שהעובר יסבול ממומים קשים', הפטירו לעברי וקבעו לי תור לוועדה רפואית יום לפני שחרורי מבית החולים.

הייתי מאוד מבולבלת. אולי הרופאים צודקים? אולי המסכן באמת נפגע מאוד?

אמא שלי, אישה דתיה ומאמינה התנגדה מאוד להפלה והתחננה בפניי, 'הרי הוא נותר בחיים אחרי הכל. אביך המנוח שמר עליו מן השמיים. בבקשה הילה, אל תהרגי אותו'.

התייעצתי עם רב והרב הורה לקבל ייעוץ ממומחה.

רציתי לשוחח עם ראש המחלקה אך לבסוף יכולתי להתייעץ רק עם ממלא מקומו.

"תקשיבי" הוא אמר לי, "עברת הרבה מאוד. תאונה קשה, שתי הרדמות כלליות, 14 צילומי רנטגן, ושלושה צילומי סי.טי, לצד טיפול במשככי כאבים חזקים במשך שבועיים. העובר שלך ספג הרבה מאוד קרינה וחומרים מסוכנים וכמעט וודאי שהוא ייוולד עם מומים קשים וסרטן".

כך הטיח בי ללא כחל וסרק ומבלי שהבעת פניו משתנה.

'מלבד זאת', הוסיף, 'כרגע את בדרך לשיקום בבית לווינשטיין. הצלעות שלך נפגעו קשה ואם את ממשיכה בהיריון תהליך השיקום יהיה קשה פי כמה וכמה. העובר הגדל ילחץ על הצלעות ואת תסבלי מכאבים איומים'.

התשובה שלו הייתה ברורה וחד משמעית אבל היה קול בתוכי שהתנגד לכך. הרגשתי שהכל יהיה בסדר. שהקב"ה ידאג לעובר ושאבא שלי מלמעלה מתפלל עלינו. והרי למרות הכל העובר נותר בחיים. האין זה אומר לגבי כוחותיו ומסוגלותו?

החלטתי להמשיך בהיריון למרות הכל.

בתחילה בעלי נלחץ מדברי הרופאים אך לאחר זמן אמר לי, 'אני אתך, מה שתחליטי נעשה'.

עברתי לשיקום בידיעה שתקופה לא קלה תעבור עליי מעתה והלאה".

ואכן, לאורך כל הדרך נדרשה מהילה מסירות נפש.

"סבלתי מכאבי תופת. גם תהליך השיקום לא יכול היה להתבצע במלואו בגלל ההיריון. הבהירו לי שיש חלקים בהם יוכלו לטפל רק לאחר שאלד. בנוסף לקושי הפיזי היה גם הקושי הנפשי. המילים המאיימות והמפחידות של הרופאים המשיכו להדהד וכל בדיקה לוותה במתח לקראת התוצאות.

המעניין היה שבבדיקה שנערכה בשבוע 14 שהראתה על תוצאות תקינות אמר לי הרופא בפשטות: 'טוב שלא הפלת. העובר היה בשבוע 8 בזמן שעברת את מה שעברת. קטן מכדי לספוג חומרים מסוכנים'.

אז למה כל כך הפחידו אותי? לא ידעתי, או שאולי דבריו של הרופא ההוא היו חכמה שלאחר מעשה?!…

דבריו הקלו עלי במקצת לי אבל עדיין אי אפשר לומר שהייתי רגועה לגמרי. כל בדיקה שעשיתי בזמן ההיריון לוותה בדפיקות לב. לאורך כל הדרך התוצאות היו תקינות אבל אני המשכתי לחשוש. בעלי ומשפחתי תמכו בי והרגיעו אותי אך בנוסף לתמיכתם מה שהחזיק אותי לאורך כל התקופה הזו הייתה האמונה והתפילות לקב"ה. הייתי מרבה באמירת תהלים ומתחננת לקב"ה שהכל יעבור בשלום".

וכאשר הגיעה שעת הלידה המתח לא תם.

"יום הלידה היה ביום האזכרה אבי ז"ל ואני לא יכולתי להיות נוכחת, אך קיוויתי שאבא שלי נוכח איתי בזמן הלידה ומתפלל מן השמיים שהתינוק ייוולד בשלום. המצב הרפואי המורכב שלי לא אפשר לידה טבעית והיה הכרח לבצע ניתוח קיסרי. הרופאים חששו להשתמש בהרדמה מלאה והעדיפו הרדמה מקומית אבל אמרו לי שאי אפשר לדעת מה תהיינה ההתפתחויות. בכל רגע במהלך הלידה עלול להיות סיבוך לא צפוי שיכול לסכן הן אותי והן את העובר.

חתמתי על המסמכים של הניתוח מבוהלת למדי. האם ייתכן שכל הדרך שעברתי בזמן ההיריון, הצער, הייסורים, הדאגות והכאבים – האם ייתכן שכל זה היה חלילה לחינם וברגע האחרון אאבד את הילד שלי?

התפללתי לקב"ה שירחם עלינו ושאזכה ללדת תינוק בריא ושלם.

בחסדי שמיים הניתוח עבר בשלום. 'מזל טוב!' נשמעו קולותיהם של הרופאים והאחיות שהביאו אלי את התינוק. ליטפתי אותו מתקשה להאמין שהוא כאן. שעברנו את הכל".

הילה מציינת, "יום האזכרה של אבי היה הן בתאריך העברי והלועזי, מה שקורה רק אחת ל-19 שנים, ובאותו יום נולד בני. הרגשתי כאן השגחה נוספת מאת השם. הבן שלי זכה לשמירה לאורך כל הדרך. עוד בזמן התאונה וגם לאחר מכן. מי שסבלה הייתי אני אבל הוא התפתח כראוי ונולד במשקל תקין, בריא מכל צד והיבט.

השם אותו בחרתי לתת לבני היה אלרואי דוד. אלרואי על כך שהקב"ה ראה אותי והשאיר בחיים את בני ואותי. דוד על שם אבי ז"ל".

"גם לאחר הלידה לא יכולתי לנוח", ממשיכה הילה, "היה עלי לטפל בכל הבעיות הרפואיות שלא יכולתי לטפל בהן בזמן ההיריון. אבל הייתי מאוד שמחה ומאושרת בבני. ממרחק הזמן אני חושבת שדווקא מה שעברנו גרם לי ולבעלי להרגיש קשורים יותר אחד לשני. לאורך כל הדרך הוא תמך בי והיה לצדי. כבר בבית החולים בעודו סובל בעצמו משברים בחוליות הגב הוא שהה לצד מיטתי בחדר הטיפול נמרץ. וגם לאחר מכן היה לצדי בכל המובנים. הרגשתי עד כמה אני יקרה וחשובה לו באמת. כמו כן גם הקשר של שנינו לילד התעצם. הבנו עד כמה אין זה מובן מאליו שנולד ילד בריא ואנחנו מעריכים ומודים לקב"ה בכל יום מחדש".

הילה פונה לכל אישה שניצבת במצב דומה.

"אני למדתי ממה שקרה לי כמה חשוב להאמין בקב"ה. אני אומנם לא דתית אבל מאמינה מאוד וכן גם בעלי. בכל מהלך ההיריון המורכב הרגשנו שאנחנו תלויים בו ושרק הוא יכול להושיע.

כמו כן למדתי כמה חשוב להקשיב ללב, לאינטואיציה הנשית שהשם ברך אותנו בה. בזכות אותה תחושת לב שהעובר בסדר בחרתי להמשיך בהיריון ובסופו של דבר תחושתי התבררה כנכונה.

כמובן שחשוב להקשיב לדברי הרופאים אבל לזכור שהקב"ה נתן בנו לב ותחושות  ובעיקר כלפי העובר שנמצא בקרבנו".

שוקלת הפלה? מכיר/ה מישהי שנמצאת על פרשת דרכים?

אמא יקרה, אנחנו כאן, במחלקת אמ"א של הידברות, כדי לעזור לך. העניקי לילדך הזדמנות נוספת, אל תתני לו לסיים את חייו. לפרטים ויצירת קשר, חינם ללא תשלום: לפניות אל מחלקת אמ"א – סיוע, ייעוץ והכוונה חינם לנשים למניעת הפסקת הריון והפלה: טל' 073-2221333, נייד 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il