אברהם אבינו – האיש שניצח את השטן

בניסיונות רבים ניסה השטן להדיח את אברהם מלבחור בטוב, ובפרט בניסיון הקשה מכולם: עקידת בנו יחידו על מזבח ה'. אך לשווא. שוב ושוב נתגלתה אמונתו התמימה של אברהם ונאמנותו המושלמת לאלוקיו, והוא שרד את הניסיונות הקשים ביותר לבן אנוש. ואם סברנו כי כעת אחר העקידה, יתייאש השטן ויניחנו לנפשו, מסתבר כי טעינו. הוא אינו שוקט על שמריו, וממשיך בניסיונות נואשים. עתה נותר לו להפעיל את "נשק יום הדין".

תכניתו הערמומית היתה להביא לידי כך שאברהם יחוש חרטה על העקידה, ואז יהיה בבחינת "תוהה על הראשונות", שעליו אמרו חז"ל שמפסיד את המצווה שעשה (קידושין מ' ע"א). אך כיצד יעשה זאת?

היצר, שלא בחל בשום אפשרות כדי להשיג את מטרתו, ידע כי שרה נמצאת במצב של מתח וחרדה לגורל בנה. כבר לפני שלשה ימים, בראותה את יציאתם השכם בבוקר, חשדה שמשהו אינו כשורה בטיול הפתאומי שהחליט אברהם לצאת עם בנו. היא אמנם שאלה את אברהם מדוע הינו מצרף את יצחק בנו למסע הנעלם, אך לא קיבלה תשובה ברורה.

על הרקע הזה מגיע השטן לשרה. "להיכן לקח אברהם את יצחק?", הוא מברר בתמימות מעושה, ושרה משיבה: "ללמוד תורה בישיבה". גיחך השטן והתיז בהתגרות: "לא כך הם פני הדברים", ואז המם אותה בדרמטיות: "אברהם הלך לשחוט את יצחק!". וכדי לוודא הריגה, אף הראה לה כמו בחזיון את בנה יצחק עקוד על גבי המזבח. הוא לא גילה מיד שלבסוף לא שלח אברהם את ידו אל הנער ולא עשה לו מאומה, וכבר באותו רגע קיבלה שרה דום לב ופרחה נשמתה הטהורה. לבה של שרה הקשישה לא עמד לה בשמעה כי בנה האהוב יצחק נעקד, והיא הלכה לעולמה כשהיא בת 127 שנה.

המדרש (בראשית רבה נ"ח, ה') לומד זאת מהפסוק "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (כ"ג, ב'). "מהיכן בא?", שואל המדרש "מהר המוריה בא, ומתה שרה מאותו צער (ע"י השטן ששח לה אותו המאורע – "עץ יוסף"). לפיכך נסמכה עקדה לויהיו חיי שרה".

נשוב אל אברהם אבינו השב מהר המוריה, ומתבשר בצער כי אשתו יקירתו, שותפתו המלאה לחיים ארוכים שכולם חסד וקירוב, נקטפה בפתע פתאום. הוא מתוודע לעובדה, כי סיבת מותה נגרמה בשל מידע חלקי שסיפק לה השטן.

תכף הוא ניגש ומתחיל בהכנות לקבורה ולהספד, אך אינו מבכה את מותה הרבה, אלא אך מעט (כפי שלמד בעל הטורים מהכ"ף הקטנה בפסוק: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכּתה").

ונשאלת השאלה: האם אין ראוי לו לבכותה ימים רבים? בעל שעשה עם אשתו כברת דרך כה ארוכה, היה מצופה ממנו שיוריד כנחל דמעה על אשתו שהלכה לבלי שוב! כמו כן, מדוע חשוב היה לתורה לציין (בכ"ף קטנה) את העובדה שאברהם אבינו בכה רק מעט? יתרה מכך, בדרך כלל התגובה המידית לאחר התרחשות של טרגדיה היא בכייה ספונטאנית מתוך צער, ורק לאחר מכן הספד (וכפי שאמרו בגמרא (מועד קטן כ"ז ע"ב) שלשה ימים ראשונים לבכי ושבעה להספד), מדוע כאן הסדר הפוך – "לספוד לשרה ולבכותה"?

כדי להבין זאת, נעקוב אחר התנהלותו של אברהם ותחושותיו החל מרגע קבלת הבשורה על מות אשתו.

השמועה המרה נוחתת על אברהם כרעם ביום בהיר. כואב לו, כואב מאוד. הדמעות מאיימות להתפרץ מעיניו ולשטוף את פניו, אך בתעצומות נפש כבירים הוא בולם את עצמו וחונק את בכיו. האיש שניצח את השטן בקרבות הקשים ביותר, מזהה מזווית עינו החדה מוקש מתוחכם. הלוחם הגיבור שאינו עושה צעד ושעל בחייו מבלי להתבונן ימינה ושמאלה, רואה בעיני רוחו את הברנש הנפתל והחלקלק אורב לו בפינה נסתרת ומחכך ידיו בהנאה.

לחישותיו הארסיות של היצר מגיעות לאוזניו חדות השמע. "הנה כעת, על ידי שקשרתי את מותה של שרה לעקידה, בוודאי יתחרט אברהם ויחוש באשמה", הוא שומע את השטן מבטיח לעצמו בעונג, "נקיפות מצפונו של אברהם בוודאי יעוררו אותו לחשוב 'בגללך היא נהרגה!', 'אולי לא היתה העקידה כדאית אם שילמתי במיתת שרה'. ואז יפסיד הכל!".

אברהם ניצב אפוא בפני דילמה רגשית קשה ביותר, וחש עצמו בין הפטיש לסדן. מצד אחד הוא אינו מסוגל לכלוא את רגשותיו על מות אשתו, ומאידך, אם יתאבל, ייראה הדבר כחרטה על המצווה הגדולה שעשה. עוד חשש אברהם כי אם יתן קולו בבכי כעת, כשמתו מוטל לפניו, יגבר הרגש על השכל, והוא יסחף בהרהורי חרטה.

מה עושה אברהם?

בכוחות נפש אדירים הוא עוצר את בכיו, ומספיד בשבח אשתו הצדקת בלא בכיה. רק לאחר מכן הוא נותן פורקן לרגשותיו ובוכה, אבל רק "מעט". כך הפריד אברהם בין העקידה לבין הבכי בדברי ההספד, ולא יכלו סובביו לקשר את הבכי לחרטה על העקידה. וגם הוא עצמו וידא שאינו מתחרט בכהוא זה על כך שהלך בעקבות הוראת ה'.

ושוב הובס השטן, ושוב ניצח אברהם!

זהו כוחו העצום של אברהם אב האומה! גם בשעתו הקשה, הוא אינו נותן להלם הראשוני לאבד את עשתונותיו, ושולט על מעשיו ובעיקר על מחשבותיו בצורה מלאה, כאשר כל העת הוא נמצא ב"היכון", לבל יפתיענו יצרו.