במחשבה תחילה לפרשת חיי שרה: האמן הציג למלך ציור ריק וזכה לתשואות

"מה אתה צורח?!", השתאה רופא השיניים למראה הילד הזועק. "עוד לא נגעתי לך בפה".

"נכון", השיב הילד. "אני רק מתאמן"...

* * *

הבשורה המרה על פטירתה של שרה מגיעה לאברהם, "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". אומר המדרש (קהלת רבה ט', ז'): "ויבוא אברהם... מהיכן בא? מהר המוריה בא".

רעיון מקורי הובא בספר 'הדרש והעיון' לג"ר אהרן לוין מריישא: אברהם אבינו נעמד לספוד לשרה, ברצותו לעמוד על הנקודה המרכזית שבאישיותה, הצביע אברהם על יצחק בנו שמוכן היה למסור נפש ולהיעקד בעבור ציווי הבורא יתברך. אם הבן מוכן למסור נפש עבור כבוד שמים, שערו נא בנפשכם מי היא האם שחינכה אותו לכך ומה היא גדלותה. זהו ביאור המדרש "ויבוא אברהם לספוד לשרה – מהיכן בא?", כלומר, מהי נקודת המרכז בהספד שנשא אברהם על שרה – "מהר המוריה בא", שם הייתה עקידת יצחק.  

תחביבו של המלך היה הסוד הכי מפורסם בממלכה: המלך אהב מאוד ציורי תרנגולים. לבנים, צבעוניים, זקופי כרבולת, נפוחי גאווה, מנקרים זירעונים, משתובבים עם אפרוחיהם, פּוֹלִים את גופם במקורם; כל צורה וצבע שמנציחה תרנגולים.

כל אמן שכיבד את עצמו הביא לארמון יצירה מפרי מכחולו ובה תרנגול בזווית ייחודית. כעת ביקש המלך יצירת מופת; כזו שתותיר את כל היצירות האחרות מאחור, כתרנגולים שנמרטו נוצותיהם...

שלושת האמנים הגדולים ביותר בממלכה הוזמנו למשך שנה למתחם מגורים מיוחד בארמון. כלי צביעה וציור ניתנו להם ללא הגבלה, שני משרתים אישיים עמדו הכן למלא כל בקשה ופרנסת אנשי ביתם בשנה זו ניתנה מאוצר המלוכה. מי שימצא ציורו חן בעיני המלך בסוף התקופה, יעשירנו המלך עושר גדול.

היום המיוחל הגיע. קהל האלפים הריע לשלושת האמנים המתוחים שניצבו על הבמה. המלך נכנס פנימה מלווה בפמלייתו, האות ניתן והאמן הראשון ניגש לכן ציור ענק שכוסה בבד לבן מכל צדדיו, משך את הלוט והקהל כלא את נשימתו לרגע. תרנגול צחור, עז מבע ואדום כרבולת ניבט מכן הציור, התחושה הייתה שתיכף יקפֵּץ העוף מן הבד וירד לנקר באדמה.

המלך לא היה מרוצה. היצירה עצמה מיוחדת מאוד, אך לא בזאת הוא חפץ.

האמן השני קיבל את רשות המלך ומשך את הבד מעל ציורו. כאן התגלה תרנגול צבעוני נוצץ וזקוף ראש, ציפורניו נעוצות באדמה ונראה שעוד רגע יפצח בקריאת "קוקוריקו" ויפר את הדממה.

המלך לא היה מרוצה אף ממנו. היצירה אכן ייחודית, אך המלך מבקש משהו מיוחד יותר.

האמן השלישי ניצב ליד כן הציור, אך לא הסיר את הלוט. הוא ביקש מהמלך שלא יגיב על יצירתו טרם תחלוף רבע שעה תמימה. המלך הסכים. האמן משך בתנופה את הבד ולתדהמת הכל נתגלה בד ריק...

טרם הספיק מאן דהוא להגיב, משך הצייר במכחולו בזריזות קדחתנית הנה והנה, רקע תכול לכלך את הבד, עליו צצו כתמים בצבעים שונים, ידיו של הצייר התרוצצו במהירות מדהימה והכל פערו פה: בתוך שתים עשרה דקות לבש הבד צורת תרנגול מיוחד שאין כמותו ליופי.

מחיאות הכפיים איימו לבקוע את התקרה. המלך קם ממקומו והודה לצייר נרגשות. זו היצירה שהוא חיפש. אלא ששאלה הייתה לו: "אם יודע אתה לצייר כל כך מהר, מדוע לקח לך הדבר שנה שלמה?"

הצייר ביקש שהמלך ימחל על כבודו ויואיל לבוא עמו אל מתחם המגורים. שם הראה הצייר למלך חדר ענק מלא במאות בדי ציור מתוחים על מסגרות, מכל עבר נראו שרטוטים ודמויות של תרנגולים מתרנגולים שונים. "באולם ראה אדוני המלך רק את התוצאה", קד הצייר בענווה, "אולם מה שאנו רואים כאן – זוהי הדרך"...

* * *

בספר "תפארת שלמה" פירש את הפסוקים הראשונים בפרשתנו "ויהיו חיי שרה... ותמת שרה" - כל חיי שרה בעולם הזה היו בבחינת "ותמת שרה", שבכל רגע הייתה מוכנה למסור נפשה על קידוש השם.

פעמים רבות אנו רואים אנשים גדולים שנוהגים בצורה שאינה נתפסת כלל בשכל אנוש, אנו משתוממים למראה גדולתם ומקנאים בהם. אברהם סופד לשרה שגדולתה ניכרת מכך שיצחק בנה נעקד על קידוש השם, אולם זוהי כבר ה"תוצאה". ה"דרך" עצמה רצופה היתה קידוש השם בכל רגע ורגע.

על ה"דרך", כולנו יכולים להתאמן.