בשורה טובה שלי, איפה את אם לא כאן ברגע הזה ממש?

בשורה טובה. שנים חיפשתי אותה, שנים רדפתי אחרי שובל שמלתה המשתרך, ושנים היא נעלמה לי בין המון מריע שכמוני, חיכה רק לה. אלפים כמוני שעמדו ונשאו תפילתם בדמעות, אלפים כמוני שרצו להיות במחיצתה רק לרגע קט, אלפים כמוני שהבטיחו הרים וגבעות כדי לזכות לרגע הזה שבו יוכלו לבשר לעולם כולו שזכו בה. 

"בשורה טובה..."

שנים שצעקתי אחריה, ומה שחזר אליי היה הד של קול זר, אחר, שבקע ממעמקים שלא הכרתי בתוכי. שנים שמשכתי לה בצמה הארוכה כמו שילד בן חמש עושה כדי לזכות בקצת תשומת לב מהילדה הכי יפה בגן, אבל היא מצדה - תמיד תמיד העדיפה להיות במחיצתו של ילד אחר. 

"בשורה טובה שלי, היכן את?". 

היו גם ימים כאלה, שהקול נשאר בלי קול. שהמילים נאלמו נוכח העוצמה של הריק שהיא השאירה כאן אחריה, שובל של מה שיכול היה להיות אצלי - אך נעלם כלא היה, התפוגג עם אבק ישועות שניתנו במקומות אחרים, רחוקים. 

ולא מצאתי אותה. במשך שנים היא הייתה בלתי מושגת עבורי, כמו איזו מילה עמומה שאסור לי בכלל להעלות על דל שפתיים, למרות שכולם מדברים עליה. דווקא בגלל שכולם דיברו עליה כל כך, הרגשתי שממני היא רוצה משהו אחר. שאותי היא רוצה לעטוף בצורה קצת אחרת. שאיתי היא רוצה לקבל גם קצת לעצמה - מעצמה. 

מה יש? גם לבשורה הטובה מגיע שמישהו יבשר לה בשורה טובה. 

ואת זה, כך אני מרגישה, היא רצתה דווקא ממני. 

המון שנים לקח לי להבין למה הבשורה הטובה שלי מתרחקת  

שבמקום שגם אני אחכה במקום שכולם מחכים לה - שאני אחכה במקום קצת אחר. לא שאוותר עליה לגמרי, אבל בכל זאת - הרגשתי שהיא רוצה שאפתיע אותה עם תובנה קצת אחרת, בתוך ההמתנה שלי. 

וזה לקח המון שנים להגיע לזה. המון שנים לקח לי להבין למה הבשורה הטובה שלי מתרחקת, בכל פעם שאני רודפת אחריה, בכל פעם שאני קוראת לה, ורוצה בה כל כך?!

"בשורה טובה - בשירה טובה".

מה לא עשיתי כדי לקרוא לה אל חיי? בכיתי, צחקתי, התפללתי, רקדתי, ציירתי, בישלתי, למדתי ואינספור פעמים הסתובבתי סביב הציר שלי. אבל בכל זאת, רק כשלמדתי להפוך את הכאב שלי למהות של השם שלי - שירה עינבל, הצלחתי להשאיר אותה איתי. רק כשהפכתי את הבדידות התהומית לשירה כתובה, ולמדתי דרך המילים של מילות השירים שכתבתי, לגעת בקול העמוק של הנשמה שלי, היא נאותה להישאר. הצלילים שהשמעתי במקום הזה נעמו לאוזניה, והיא רצתה לשמוע מהם יותר. 

וככל שלמדתי להשתמש בקול שלי יותר, כך התחדדתי יותר עם רצונות טובים, רצונות דקדושה. כי הקול שלנו הוא לא 'עוד' סתם קול, שנועד להגיד 'עוד' כמה מילים בדרך... הקול שלנו נועד להפוך דבר אחד לדבר אחר לגמרי. 

במקרה שלי, הקול נועד להפוך את כל הצלצולים המעצבנים והלא מובנים של הפעמון (עינבל) שבי, לצלילים אחרים, נעימים יותר, מובנים ומסודרים בסדר שגם העולם שמחוצה לי יכול להבין וליהנות מהם (שירה).

איך זה קרה שפספסת את הכניסה הדרמטית שלו לחיים שלך?​

אז איפה הבשורה הטובה שלי? זה פשוט! הבשורה הטובה שלי, שלך, של כל אחת מאיתנו - היא כאן, ברגע הזה ממש. וזה לא שאת לא רואה אותה, את פשוט צריכה להבין שאת עוד לא למדת לאחוז בידך את המשקפת, ועוד לא למדת להסתכל לכיוון הנכון כדי לראות אותה.

מי אמר שבשורה טובה היא דווקא חתונה או ילדים שאת כל כך עורגת אליהם? מי אמר שהבשורה הטובה היא איזה ציור מסוים שאת רואה עכשיו לנגד עינייך? אולי הבשורה הטובה היא לא אחרת מאשר הבחירה שלך להבין שהיא כאן, ושזה באמת באמת לא משנה מתי יתנו לך את הזכות לראות אותה עין בעין? 

זה באמת לא משנה מתי ילמדו אותך לאחוז במשקפת, ויכוונו את מבטך לכיוון שבו היא נמצאת. כי כשאת בוחרת להזמין אותה אל חייך מבלי להסתכל על השעון כל רגע ולדחוק בה להגיע דווקא בשביל שאת רוצה - את פתאום מבינה שוואלה, הבשורה הטובה הייתה כאן תמיד, וחיכתה רק לך שתראי את זה. 

הבשורה הטובה היא הרגע שבו את מבינה שכל מה שהיה איתך, כל מה שנעשה ברגע זה וכל מה שיהיה ברגע הבא עד סוף החיים ממש - זה הרגע שלו חיכית תמיד. 

אז איך זה קרה שפספסת את הכניסה הדרמטית שלו לחיים שלך? פשוט מאוד: את חיכית על השביל הלא נכון...

בזמן שאת חיכית כל כך לחתן, הבשורה הטובה שלך הגיחה משביל אחר לגמרי אל תוך החיים שלך, והביאה אליהם, כמעט את מה שרצית - את אותה הגברת, בשינוי האדרת: נחת. נחת ואושר כל כך גדולים שעכשיו, זה כבר באמת לא משנה לך מה יינתן או לא יינתן לך בהמשך הדרך. 

לא בשמיים היא הבשורה שלך. לא בשמיים, אלא בש-מעיים  

הקב"ה נתן לי נחת, וכשאני כותבת את זה עכשיו - בא לי לבכות. בא לי לבכות ולצעוק אלייך מסוף העולם (של הבדידות) עד סוף העולם (של האושר והמלאות) - שיש בשורה טובה שנבראה במיוחד בשבילך, ומחכה רק לך שתכירי בקיומה ותחפשי שביל קצת אחר מהשביל שבו את מחכה לה עליו, שתראי דברים בצורה קצת שונה ממה שהורגלת לראות עד עכשיו. 

ולא - לא בשמיים היא הבשורה שלך. לא בשמיים, אלא בששש -מעיים. 

אם את רוצה לזכות לגעת בבשורה הטובה שמחכה רק לך, תחפשי את השביל החלופי אליה במעיים שלך, זא"מ בדברים הכי כמוסים והכי פנימיים שלך. בקישקע שלך. ושם - איפה שרק את מכירה את עצמך, איפה שרק את מוקירה את עצמך, איפה שרק את יכולה לרפא את עצמך, את שירך, את קולך - תעשי ששש.... תגיעי להשקטה פנימית. 

תרגיעי את הקולות הסוערים שלך, אלה שרוצים לטרוף כאן ועכשיו את כל הבשורות הטובות בעולם. אלה שרוצים לקחת בכוח ולחטוף את הכל - רק לעצמם. 

תרגיעי אותם ותגידי להם שזה בסדר שהבשורות הטובות נשמעות כרגע במקום אחר, רחוק מהשביל שעליו חיכית. זה בסדר שעוד חברה סגרה וורט - איזה כיף. תשמחי בשבילה, כי מי כמוך יכולה לדעת כמה עוברים עד שמגיע הרגע הזה. תתפללי בשבילה שהבית שתקים יצליח, שהיסודות שלו יהיו איתנים, שתהיה לה שמחה אמיתית עם בעלה ועם ילדיה, ושיהיו לה הרבה ילדים מתוקים שיעשו נחת לבורא עולם. 

זה הכיף של הבשורה שלך כרגע. שתראי אותה רק מרחוק, אצל אנשים אחרים, ותשמחי בה גם אז. כשהיא רחוקה ממך. ומי יודע, אולי דווקא שם הולך ונסלל לו השביל שהיה עד כה נסתר מעינייך? השביל החדש-ישן שעליו היא מחכה גם עבורך?

להצטרפות לסדנת החיזוק לרווקות בשידוכים ולצפייה בשיעור הראשון בחינם, לחצי כאן

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il