הטור של איה קרמרמן: אבא, אתה חי בתוכי כל יום, 37 שנים

הפעם תצטרכו לסלוח לי. זה לא יהיה טור רגיל, כזה שנותן אמונה וכוח, גם לא על תהליכי תשובה. זה טור על צער, שהוא חלק גדול ממני. למי שאין כוחות, שיעצור פה.

בשבוע שעבר הרגשתי שאני חייבת להעביר את עצמי למצב אוטומט. להפוך למתנהלת לא מתנהלת. להשתדל לא לחשוב יותר מדי. לא לצלול. אם אחשוב, אצלול. לא רוצה לחשוב. לא מסוגלת לצלול. יותר קל לג'נגל שישה ילדים. להאכיל, להסיע, לכבס, לקפל, לגהץ. לדמיין כאילו זה לא השבוע. הדחקה, תהיי ברוכה. בשבוע שעבר התחברו, יום אחרי יום, שתי אזכרות של אנשים יקרים לי. הראשונה של אבי ז"ל. 37 שנים. האזכרה השנייה היא של בת, חברתי. כבר תשע שנים, כל שנה, יומיים אחרי יום הולדתי הלועזי, אני מקבלת מתנה. אס אם אס. הנוסח הקבוע. יום שישי בעשר, באותו מקום. אחלה מתנה. תודה. השנה, כאמור, האזכרות היו צמודות. מתנה כפולה וקשה לעיכול.

מי שאיבד אדם קרוב לו, בחיים לא ישוב להיות כשהיה, נקודה. יש את מי שהיית לפני, ויש את מי שאתה אחרי, זה שנשאר, המום, מנסה לנשום מלוא הריאות ופחות מצליח. מי שאיבד אדם קרוב לו, נפער בתוכו בור של צער. שלי נמצא בבטן. מי שאיבד אדם קרוב לו, לא הולך לישון בביטחון שהשמש תזרח בבוקר. כי יום אחד השמש לא זרחה, לא חיממה, לא ריפאה. מי שאיבד אדם קרוב לו, מחייך כמו כולם, אבל משהו בו לא שמח לגמרי. תסתכלו בעיניים, אפשר לזהות את זה שם, בפנים, עמוק. מי שאיבד אדם קרוב, תמיד מתחבאות שם דמעות מאחורי העפעפיים. על אחת כמה וכמה כשמדובר במי שאיבד אדם קרוב בעודו ילד.

שירה, חברת ילדות, הייתה בת 15 כשהשמש שלה לא זרחה, כשהיא איבדה את אמה, עליזה ז"ל, בגלל המחלה הארורה יימח שמה. פעם בשנה, בערך שבוע לפני התאריך, הבור של שירה מתחיל להרים את ראשו. להזכיר את קיומו. כל שנה היא מופתעת מחדש, חשבה שהגלד חזק יותר, עמיד יותר. וכל שנה אני מבינה לליבה. מבינה בחורה. כי הוא תואם לחור שלי. לשברון הלב שבי.

בדרך כלל אני מדברת ושירה מהנהנת. בכל זאת הפז"מ שלי ארוך יותר, מכובד יותר. שתינו מכירות את השיחה כמעט בעל פה, ועדיין צריכות לקיים אותה, כמו מנטרה. אנחנו מדברות כי אנחנו צריכות להיזכר שהבור הזה לא יבלע אותנו. שבעוד רגע הכאב הזה יירגע, ואז תהיה לנו הפסקה שתאפשר לנו לנשום. כמו בין ציר לציר. "את יודעת, עברו כל כך הרבה שנים, ואני מרגישה שכאילו הכול בסדר. שהיום יום מאושר. שאני שלמה. ואז, ברגע, משהו משתנה. אני לא שולטת בזה, פתאום יש כאב מפלח. משתק. אומרים שהזמן עושה את שלו. כן, יש רגעים שאני מרגישה שזה נכון. מדויק. לא כל יום כואב לי. לא כל יום צובט. אבל יש רגעים שהזמן הוא כמו פלסטר. מרגיע. משקיט. מכסה את הפצע כדי שנשכח ממנו ונמשיך הלאה. אבל האמת היא שהפצע חי ונושם מתחת. שנים אחרי והוא עדיין פתוח, מדמם". שתינו מהנהנות. עם דמעות בעיניים, מחוזקות, מחכות שהימים הקרובים יעברו ונחזור לתרדמה מבורכת.

משחקת אותה גיבורה

37 שנים. 37 אזכרות. בבית הספר, אני זוכרת את עצמי קמה בבוקר, בלחץ. מפחדת שמישהו מהכיתה יגלה את מה שכל כך התאמצתי להסתיר. את זה שאני שונה. שאני לא כמו כולם ואין מצב שאהיה. בימים האלה, של האזכרות, אמא שלי הייתה אוספת אותי מוקדם. הייתי ממציאה איזה סיפור לאן אני הולכת, מתרצת תירוץ מצוץ מהאצבע. רק שלא ישאלו שאלות. שלא אצטרך לענות, להם ולעצמי. שנים הייתי מגיעה לבית העלמין. משחקת אותה גיבורה, בעוד פרקי התהילים צרבו אותי, כמו כוויה, קדיש חנק בגרון. המשמעות שלהם בשבילי לא הייתה תפילה, חיבור. היא הייתה בוקס בבטן. שנים לא הייתי מסוגלת ללכת לשם, לאזכרה. מצבת האבן השחורה עם שמו עימתה אותי עם העובדה שהוא שם. עימתה אותי עם מציאות של הסתרה, שאומרת שהוא לא למעלה, בגן עדן. גם השנה לא הלכתי. אני לא צריכה יום אזכרה כדי לזכור. אני זוכרת. בנשימות החסרות, בלילות מלאי חרדה ובקשה שהכול רק ימשיך לטובה, בבחירה לשמוח כשבא להתכסות בשמיכה ולתת לחור שלי לומר את דברו.

37 שנים, והאיה שהייתי לפני, כמעט אין לה זכר. רק לפעמים היא מבליחה מתוך הבת שלי. שמחה, מלאת חיים, נטולת דאגות, ברוך השם, שתמיד תישאר כזאת. אני מסתכלת עליה, בהערצה, בהחמצה. 37 שנים שאני מנסה לא לכעוס. על ה' שהחליט שגילו הצעיר וגילי העוד יותר צעיר הם זמן ראוי לפרידה. שנים שאני מתגעגעת, ולא מכירה למי. שנים שאני מנסה להפסיק לקטרג עליו. לשחרר אותו לעלות מעלה מעלה לעולמות עליונים. שנים שאני מבינה שהוא לא בחר ללכת, שבוודאי היה רוצה להיות פה לידי, ללטף את הנכדים. שנים שאני מודה לו. זה החוסר שלו שהוליד אצלי אמונה, שאני יודעת שלא הייתי יכולה לחיות בלעדיה. אבא, אני לא צריכה אזכרה בשביל לזכור אותך, אתה חי בתוכי כל יום, 37 שנים. מזל שכל יום שאתה חסר לי מקרב את היום שתשוב.

קציצות מפרום

קציצות עטופות בסולת, מטוגנות מעט ומבושלות ברוטב. נפלאות ליד קוסקוס.

המצרכים הדרושים:

לקציצות: חצי קילו בשר טחון / 1 בצל קצוץ / 100 גרם דלעת / צרור פטרוזיליה / צרור כוסברה / 3 שיני שום / תפוח אדמה / ביצה / חצי כוס פירורי לחם / מלח ופלפל / ביצה טרופה / כוס סולת

לרוטב: 1 בצל קצוץ / 2 שיני שום / 2 קופסאות קטנות של רסק עגבניות / 2 כפות פפריקה / שמן / כף סוכר / כף מלח

אופן ההכנה:

קוצצים במעבד מזון את הבצל, השום, תפוח האדמה, הדלעת, הפטרוזיליה והכוסברה / בקערה מערבבים את מה שקצצנו עם הבשר ושאר רכיבי הקציצות. משהים כחצי שעה / ביד מקבבים קציצות פחוסות, טובלים בביצה ואז בסולת / מטגנים על אש נמוכה את הקציצות משני הצדדים כחצי טיגון / בסיר סוטאז׳ מטגנים בצל, מוסיפים את השום לטיגון קצר ומוסיפים את רסק העגבניות, הפפריקה, הסוכר והמלח עם כוס מים / נותנים לרוטב להצטמצם כמה דקות ומוסיפים ליטר וחצי מים / שוב נותנים כמה דקות לרוטב לרתוח ולהסמיך / מוסיפים את הקציצות זו ליד זו ומנמיכים את האש / מבשלים כ‑40 דקות על אש נמוכה / הסולת שבקציצות גורמת להן לספוח המון מים. ייתכן שתצטרכו להוסיף מים רותחים במהלך הבישול.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".