"במסדרונות העצובים של בית החולים, גיליתי לראשונה את השבת"

בגיליון 'אש השבת' מופיע המונולוג המרגש הבא, בו מספר הכותב כיצד, במסדרונות בית החולים, לאחר עשרות שנים בהם הוא שומר שבת, זכה לגלות לראשונה את מהותו הפנימית של יום השבת.

"במשך מספר ימים שהיתי בבית החולים, לצידו של קרוב משפחתי שאושפז. כשהגיע יום השבת, היה לי קשה. הרגשתי לבד, הייתי מדוכדך ועצוב. 25 שעות בלי קשר עם אנשים מבחוץ. שקעתי בתוך עצמי, משהו העיק עלי. הרגשתי רע עם עצמי. נכנסתי יותר ויותר למעגל של דכדוך.

"עד שאמרתי לעצמי: 'אתה חייב לעצור לרגע, לנשום עמוק ולהיות עם עצמך. תחדור לנפש ותחקור מה גורם לך להרגיש כך מדוכדך ועצוב'", מתאר הכותב את תחושותיו.

"שם, במעמקי הלב, פגשתי את הנשמה עצובה. קשה לה כך. השבת נרמסת לה בפנים. הכל חול מסביב. הרופאים מסתובבים כרגיל, הפקידים מסובים ליד המחשב, מדברים בטלפון כאילו יום שלישי היום.

"ואז הגעתי לשאלה: 'מה זו, בעצם, שבת?'", ממשיך הכותב לתאר. "אני רגיל כבר עשרות שנים שהשבת יש בה מרגוע לנפש. אני יורד לכביש, הכל ריק. אין מכוניות, אין תחבורה, רק משפחות וילדים, מטיילים בניחותא. הכל שקט, נינוח, רגוע, שבת!

"החנויות סגורות, העסקים נעולים, הכל מושבת. שולחן השבת עטוף במפה לבנה צחורה, עליו נרות השבת מבהיקות. צלחות בוהקות, דגים, מרק, עוף. שבת קודש! אה! כמה נפלא! איזה עונג שבת!", משחזר הכותב בגעגוע את השבתות, אליהן הוא רגיל מיום היוולדו.

"ואילו כאן נקלעה נשמתי לשגרת ימי החולין. תראה את הצלחת, צבע כחול, כמה עלוב. ואיזה מפה יש כאן, אדומה, כמו באמצע השבוע. הרגשה של חול אופפת את כל נשמתי.

"מהחלון אני צופה ורואה כביש עמוס מכוניות, הכל כמו בחול. המעליות פועלות ברצף. השבת נרמסת. ואיך תוכל הנשמה לשרוד במצב כזה? אין לה שבת, הכל חול", מיטיב הכותב לתאר את תחושותיו העגומות.

"לא יכולתי להמשיך עם העצב. הלא שבת היום", ממשיך המונולוג, "ואז, בהארה מן השמים החלטתי שאני בכל זאת שומר שבת.

"תשאיר לה' לעשות את העבודה שלו. אתה תשב בצד, תנוח, תוריד לחץ, תשתחרר"

"התאמצתי לחשוב: מה זה שבת – מפה לבנה? חנויות סגורות? דגים, מרק ועוף? נו, מה זה שבת? ואני לא יכול להתנער מזיכרונות הילדות, מהמתק המתוק של כל מה שאני רגיל אליו בשבת.

"גירשתי את כל הפרטים המתוקים של שבת לצדדים והתחלתי הכל מההתחלה: 'מי ציוה על שבת?', שאלתי את עצמי, והשבתי: 'הקב"ה'. 'למה הוא ציווה על השבת?', הוספתי והמשכתי לשאול. 'כי בו שבת מכל מלאכתו', עניתי לעצמי. 'אז מה צריך לעשות? לשבות! מי? אני או הרחוב? אני! מה זה לשבות? לא לעשות מלאכה! כלומר? לשבות בנפש, בלב פנימה, להתבטל! תשאיר לה' לעשות את העבודה שלו, תן לו להנהיג את העולם, אתה תשב בצד, תנוח, תוריד לחץ, תשתחרר', ממשיך הכותב לתאר את המהפכה הפנימית שהתרחשה בו.

"ה' סיבב שתהיה בבית החולים, אל תהיה עצוב, תשמח עם ההנהגה שלו. 'ישמחו במלכותך', 'להתעדן באהבתך ויראתך', וגם אם יש מפה אדומה, עדיין השבת קיימת. כי השבת זה משהו אחר, זה נקודה פנימית בלב. שביתה בנפש", ממשיך המונולוג המרגש.

"מעולם לא הגעתי לזה, לנקודה הפנימית של השבת", הוא מסביר, לעצמו ולנו, "כי תמיד היתה השבת עטופה עם זכרונות ילדות, עם הציור המקסים של חנויות הסגורות, עם ריחו של המרק שהתפשט בתוך הבית, עם המפה הצחורה הלבנה והנקיה, הם אלו ש'עשו' לי את השבת.

"ושם, במסדרונות בית החולים, קלטתי שמעולם לא היתה לי שבת, עד שריחם עלי ה', שבר לי את העטיפה. מצאתי את עצמי כאן במחלקה מעורטל מכל החיצוניות.

(צילום: shutterstock)

"סוף סוף חדרה לפנימיותי התחושה ששבת היא שביתה פנימית בנפש. גם אם הכל חולי כל כך מסביב, אבל בתוכי יש שבת. כי שבת אינו המצב החיצוני אלא משהו בתוך הנפש.

"כעת, לאחר שה' גילה לי את השבת הפנימית, אני מעריך יותר את השבת החיצונית, את הכבישים הריקים, את מאכלי השבת", מסיים הכותב את דבריו. "אני מכניס בהם פנימיות. הם מוסיפים לשביתה הפנימית שלי, כי כך בנויה כל מצוה, פנימיות וחיצוניות.

"לא תמיד אפשר להתעורר עם הנקודה הפנימית, ולכן צריך את המעטפה החיצונית, אבל להישאר רק עם חיצוניות – זה לא השבת שה' ציוה עליה", והא מסכם את דבריו המאלפים. "רק לאחר שנבנתה אצלי שבת פנימית, שביתה בלב, אני יכול להלביש עליה את הוד תפארתה של השבת החיצוניות".