"למה רימיתני?!" התרעם העשיר כשמצא רק שלושים בחורים במדרשה

מעשה בעשיר נכבד מחו"ל, שחפץ היה לפתוח מדרשה לנוער מתקרב, באחת מערי ארצנו. רצונו היה לאסוף בחורים רחוקים מתורה, ולקרבן לתורה על ידי הלימוד במדרשה.

פנה העשיר אל פעיל-קירוב שנתברך בכושר שכנוע, ואמר לו: "על כל בחור שתצליח לאסוף מן הרחוב, ולהביאו למדרשה, אתן לך אלף שקל! לאחר שיירשם הבחור ויימנה על לומדי המדרשה, תפנה אל השליח שלי בארץ, והוא יתן לך את הסכום".

בחלוף כחצי שנה מפתיחת המדרשה, רכז-הרישום, שכאמור הוצק חן בשפתותיו, הצליח לרשום למדרשה שישים בחורים! כשעל כל בחור, קיבל משליחו של העשיר אלף שקל!

ביום מן הימים הגיע העשיר הנדיב לארץ, וביקש לבקר במדרשיית הנוער כדי לראות את פרי נדבתו הגדולה.

נכנס אחר כבוד להיכל המדרשה, והופתע לגלות, שנוכחים במקום רק מחצית ממניין הלומדים, דהיינו שלושים נערים בלבד. תמה בפני עמיתו הרכז: "והיכן השלושים הנוספים?".

"היו כאן שישים נרשמים - השיב הרכז - אך לא כולם 'שרדו'. מחצית מהנערים חזרו לסורן, זה אחר שבוע-שבועיים, זה אחר חודש...".

"אם כן למה רימיתני?" - התרעם העשיר - "כיצד הצהרת על שישים, הרי לא היתה כוונתי לכל סתם בחור שיעבור פה לביקור של יום או יומיים, אלא לנרשם שילמד בדרך קבע במדרשה, לכל הפחות לפרק זמן ממושך...".

הפעיל השיב לעומתו: "וכי לימוד תורה של כמה ימים ושבועות, או שמירת שבת אחת - קלה היא בעינך?! אנו עשינו את שלנו, ומה שלבסוף חזרו הנערים לסורם, אינו נוגע לפעולות הנדרשות מעמנו...".

באו השניים לפנינו ושאלו: עם מי הצדק?

להיכן נעלמו הנפשות שעשה אברהם אבינו?

ובכן, כידוע, בעל 'מפעל התשובה' הגדול ביותר בעולם, היה אברהם אבינו ע"ה - "עמודו של עולם, שהיה עומד וקורא בקול גדול לכל העולם, להודיעם שיש אלו-ה אחד לכל העולם. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, וכיוון שהיו העם מתקבצים אליו ושואלים לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו, עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות!" (רמב"ם הל' ע"ז פ"א).

וכפי שמעידה עליו התורה בתחילת פרשת לך לך (בראשית י"ב, ה'): "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (וית נפשתא "דשעבידו לאוריתא". תרגום אונקלוס), ומבאר רש"י (את הלשון אשר 'עשו'): "שהכניסם תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאום".

ומה אירע לבסוף עם כל אותם גרים? הרי יעקב אבינו ירד למצרים עם שבעים נפש בלבד, ולא מצינו שהיו עוד יהודים בעולם חוץ מבני יעקב? - מעניין לגלות בזה את דברי המדרש (הובאו ב'משך חכמה', בראשית כ"א, ל"ג), שכל אותם הגרים שהכניס אברהם אבינו תחת כנפי השכינה, כולם חזרו לסורן!

נשאלת אפוא השאלה, מדוע התורה הקדושה וחז"ל הקדושים, מבליטים כל כך את סיפור הקירוב העצום של אברהם אבינו, הלוא לכאורה התוצאה הסופית היתה, שמכל אותם בעלי תשובה, לא נותר כלום...?!

משיב על כך מרן רבינו הגראי"ל שטיינמן שליט"א ('אילת השחר' פר' לך לך): יהודי שעמל ויגע כדי להשיב אדם בתשובה, ולבסוף בעל התשובה חזר לסורו, ועכשיו מצטער המקרב ואומר 'לשווא יגעתי, אין שום רווח בעמלי'; חלילה לו מלומר זאת, כי הוא עשה מה שמוטל עליו לעשות, ומה שלבסוף ההוא חזר בו, אין זה מעניינו. וכפי שמוסרים בשם רבי ישראל מסלנט: האדם צריך להשתדל ו'לעשות' את המוטל עליו, אך ה'תוצאה' (התועלת מפעולותיו), אינה עניינו, (אלא שאם מצליח לבסוף, שכרו גדול יותר).

מוסיף הגראי"ל שטיינמן לספר: שמעתי שבאו למרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, וסיפרו לו על מוסד שעסק בלימוד לתלמידים 'קשים', שלבסוף הלומדים שם התקלקלו רח"ל. תגובת הגרי"ז היתה: "הרי בזמן שלמדו, הם קראו קריאת שמע, שמרו שבת, למדו תורה וכו', אז בוודאי שיש בזה רווח".

לאור הדברים, היה מקום לטעון גם בשאלתנו, שצודקים דברי רכז-הרישום, משתי סיבות:

א) משום שאכן זכה להביא נערים רחוקים למדרשה לזמן מה, ובזמן זה שמרו תורה ומצוות (ברמה מסוימת), והגם שהדבר לא החזיק מעמד זמן רב, מכל מקום כבר למדנו שאף בזה יש רווח ותועלת! ב) הרכז לא התחייב 'לשמור' על הנערים לבל יעזבו את המדרשה, אלא רק לרשמם למדרשה, והרי עשה את כל המוטל עליו, (וכידוע אין זה פשוט כלל לשאוב נער מהרחוב ולרשמו למדרשיית קירוב).

יש לחלק בין 'שכר בשמים' ל'התחייבות ממונית'

אולם, מדברי קודשו של רבינו ה'אילת השחר', אין ראיה לנידוננו, כי אמנם קיימת מעלה עצומה בעשיית נפשות, ולו לזמן מועט, אף אם לבסוף יחזרו חלילה לסורן (כפי שראינו שמשבחת התורה כל כך את אברהם אבינו על כך); אבל כאשר אנו דנים אודות 'התחייבות ממונית', עלינו להתחקות תמיד אחר כוונת המתחייב, ובענייננו, בוודאי שכוונת העשיר היתה להתחייב בתשלום גדול כל כך, דווקא עבור הבאת תלמידים שילמדו בדרך קבע במדרשה, לפרק זמן סביר, בו ייחשב הנער כתלמיד מן המניין. (ונראה שמשך פרק זמן זה הוא לפחות שלושה חודשים).

ואף שלשון העשיר היתה 'תלמיד שיירשם למדרשה', ברור שלא התכוון לכל 'בר בי רב דחד יומא'. ואמנם גם בכך יש זכות עצומה, אך לא עבור זכות זו התכוון העשיר לשלם כל כך הרבה.

וגם אין לטעון שהפעיל עשה את המוטל עליו, ומה שאחר כך עזבו הנערים את המדרשה, הרי הוא נחשב ל'אנוס' על כך, וממילא אינו צריך להשיב את הכסף שקיבל; אין זו טענה, כי על כל פנים, לא על דעת כן שילם לו העשיר, כאמור, אלא שילם דווקא עבור כאלו שילמדו בדרך קבע במדרשה. (ויעוין בכעין זה במבואר בש"ך חו"מ סי' של"ג ס"ק כ"ה).     

ולפיכך נראה, שמן השמים יקבל הפעיל שכר עצום על הבאת כל נער למדרשיית הקירוב, ולו לזמן מועט בלבד (ואף אם לבסוף חזר הנער לסורו); אמנם, את הכסף שקיבל עבור בחורים שלמדו לפרק זמן קצר במדרשה, עליו להשיב לעשיר!

תשובת מרן הגראי"ל שטיינמן שליט"א:

והנה, הדברים הנ"ל הובאו לפני מרן ה'אילת השחר' שליט"א, והגיב על כך כדלהלן: לוּ יצוייר, שהיו הנערים חוזרים לסורן כעבור עשרה חודשים - האם גם אז היה תובע העשיר את הכסף בחזרה? - בוודאי שלא. אם כן, גם לאחר כמה שבועות אינו יכול לתבוע, כי זה אותו דבר. שהרי למשך זמן זה הוא הציל אותם, ומה שאחר כך ברחו, זה לא נוגע אליו.

הגע עצמך - הוסיף מרן שליט"א - אם ראובן הציל את שמעון שעמד לטבוע בים, אלא שלמחרת שמעון חזר לים, וטבע (רח"ל) - וכי הצלתו של ראובן אתמול לא נחשבת להצלה?!... והוא הדין לענייננו. (הוסיפו לשאול את מרן שליט"א: ומה יהיה אם נשאר הנער רק "יום אחד", האם גם זה מספיק ואין צריך להחזיר את הכסף? והשיב: "זה לא מספיק". והוסיף בדרך צחות: "אין זה נפש").

לכן לסיכום: הרכז אינו צריך להשיב את הכסף שקיבל!

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס.