היוצר רמי לב: "כשאמא שלי נפטרה רציתי לעזוב הכל, ורק להתאבל"

אנשים שחיים את תעשיית המוזיקה, יודעים טוב מכולם את מה שמבין כל אדם בשכל פשוט וישר: להצליח לכתוב שיר, שיולחן ויתפרסם אחר כך – זה לא עניין של מה בכך. מעטים מן היוצרים מצליחים להגיע להישג שכזה לאחר שנים רבות ומאמצים לא מבוטלים.

על רקע זה, פוריותו של היוצר רמי לב כמעט בלתי נתפסת. ללב - נשוי ואב לשלושה המתגורר בכפר סבא, העוסק בכתיבה, הלחנה, בימוי והוראת תיאטרון - יש כ-400 שירים פרי עטו, שפורסמו ובוצעו עד היום על ידי זמרים רבים, ביניהם האמנים הבכירים בישראל. לב, הפוסע כעת במעלה שנות החמישים לחייו, מעיד על עצמו שכוחו במותניו וידו עוד נטויה. פעילותו העכשווית אכן מאששת את דבריו.

מטבע הדברים, מאגר שירים עצום שכזה מזמן ליוצרו מקרים משעשעים. "תשמע, ברוך ה', זו באמת כמות אדירה. כתבתי עד היום שירים לזוהר ארגוב, אייל גולן, שרית חדד, דודו אהרון, משה פרץ, עומר אדם, ליאור נרקיס, איציק קלה, יניב בן משיח, חיים ישראל, יובל טייב, אבישי אשל ועוד ועוד.

"הדבר המצחיק הוא, שלפעמים אני אפילו כבר לא מזהה שירים שכתבתי. במוצאי שמחת תורה האחרון השתתפתי בהקפות שניות, ותוך כדי הריקודים אני אומר לעצמי: 'בואנ'ה השיר הזה מוכר לי, אבל אני לא יודע מאיפה'. רק אחרי כמה שניות נזכרתי שזה שיר שלי".

דקות של נבואה

ניתן לשער שהקריירה המפוארת של לב החלה בגיל צעיר, ואכן כך מתברר כבר בתחילת פגישתנו המתקיימת בגינת ביתו. "נולדתי בנהריה למשפחה שעלתה מעיראק. חלק מחמשת אחי נולדו בארץ וחלק בעיראק. היינו משפחה קשת יום. לעולם לא אשכח כמה קשה עבדתי כדי לקנות את הגיטרה הראשונה שלי. אבי היה סוחר ואמי עקרת בית. אפשר להגיד שהיינו משפחה מסורתית. שמרנו כשרות, עשינו קידוש, ואמא החדירה בנו מאוד חזק את האהבה ליהדות.

"הדברים האלה הולכים איתי עד היום. אני שומר כשרות, מניח תפילין, הולך בליל שבת לבית הכנסת, וכמובן חוגג את החגים, צם בכיפור והכל. את הסוכה בנינו ממש פה, שני מטרים מאיתנו.

"מעבר לכל הדברים המעשיים, האמונה בה' הולכת איתי תמיד. כשאני מקבל טלפון מזמר שרוצה שיר, אני לא שוכח להודות לאלוקים על זה שהוא דואג לי ליצירה ולפרנסה. בכלל, כל הזמן יש לי שיחות איתו. אבל אני לא משוויץ בזה או מדבר על זה הרבה. זה מרגיש לי מאוד טבעי".

(צילום: ישראל משה)

באיזה שלב המוזיקה נכנסה לחייך?

"הניצנים הראשונים נזרעו בי בשעות בהן אבא שלי היה שומע מוזיקה ערבית. היה לו פטיפון והוא היה שומע בו בכל יום בין השעות ארבע לשש. אבא היה יושב, עם המחרוזת הזו שמגלגלים באצבעות, ומקשיב באדיקות. אני זוכר שלא כל כך הבנתי למה הוא מקשיב לזה, אבל זה חלחל לי לתוך הורידים. אולי בגלל זה במשך חיי כתבתי בעיקר לזמרים מהז'אנר הים תיכוני. מי שאיזן את הסגנון היה אחי, ששמע מוזיקה מערבית של שנות ה-60, וכך ינקתי משני הכיוונים.

"כששמעתי את השירים שהם היו מתענגים עליהם, כל אחד על סגנונו, הייתי עוצם עיניים ומדמיין שאני מופיע ויוצר. יותר מאוחר התחילו לבוא לי שירים חדשים בחלומות, וכשהתעוררתי לא זכרתי אותם וממש התבאסתי על זה.

"בתיכון", ממשיך לספר לב, "למדתי בבית ספר חקלאי בנהלל. גם שתי אחיות שלי למדו בבית הספר הזה. הייתי ילד מחונן ולכן נתנו לי ללמוד בחינם. שם למעשה התחלתי את המסע האומנותי של חיי. שיחקתי בהצגות, שרתי שירים, ולמדתי לנגן - לבד, אגב. פשוט צפיתי בנגנים וחיקיתי אותם. בשנים האלו כתבתי והלחנתי שירים לכל מיני זמרים צעירים, ודרך זה הכרתי את אשר ראובני, שכבר היה חזק בתעשייה, ומאוד התלהב מהטקסטים והלחנים שלי.

"אחד מהשירים שכתבתי נקרא 'עוד דקה את נעלמת'. אני מרגיש שהשיר הזה הוא בבחינת נבואה, ממש מתנה מה'. אנשים שואלים אותי הרבה פעמים איך ילד בן 16 כותב דבר כזה, ואני אומר שזה רק מה'.

"שלחתי את השיר לאשר והמתנתי. אחרי כמה ימים, בדיוק הייתי בבית, ואמא שלי פתאום אומרת לי: 'אשר ראובני בטלפון'. אשר אמר לי: 'תשמע, גם זוהר וגם שימי (תבורי, א"ש) רוצים את השיר. למי אתה מעדיף לתת אותו?' הייתי מאוד תמים אז, ואמרתי לו שפשוט יתן למי שיותר אוהב את השיר... אחר כך, כשהשיר יצא, זה כבר היה טירוף. הפעם הראשונה שגיליתי מישהו ששומע את השיר הייתה ברכבת. שני חיילים ישבו מולי ושמעו אותו באוזניות.

"כמה שנים אחר כך, שכשלמדתי משחק, עבדתי בניקוי בתים. יום אחד באמצע העבודה ראיתי באחד הבתים הסמוכים מישהי ששמה את השיר והתחילה לבכות. אני עובד מולה וחושב לעצמי: 'אם היא רק הייתה יודעת שאני כתבתי והלחנתי את השיר'. זו הייתה התרגשות מאוד גדולה בשבילי. שם הבנתי כמה אדם יכול להתחבר לשיר. וכמה אני יכול להשפיע על חיים של אנשים. החלומות שלי פשוט התגשמו לנגד עיניי.

מאיפה אתה מקבל את ההשראה ליצירות הרבות?

"כמובן שההשראה מגיעה ממקורות שונים, אבל אמא שלי, שנפטרה לפני שלוש שנים, הייתה מקור השראה מאוד חזק לאמנות שלי. אחרי שהיא נפטרה לא רציתי לעשות כלום. פשוט המשכתי להתאבל. וכאן, במקום הזה, הרגשתי חזק מאוד את האמונה בה'. זמן קצר אחרי שהיא נפטרה קיבלתי את פרס אקו"ם לכתיבה פזמונאית, והרגשתי שזה סימן משמים שאומר לי שאני צריך להמשיך. אגב, ב"ה, קיבלתי פרס אקו"ם אחד עוד בחייה, על שיר שכתבתי והצליח מאוד.

"בעקבות הסימנים האלה חזרתי לכתוב. כי הרגשתי שזה מה שה' רוצה ממני. חזרתי לכתוב אחרי שכבר התנתקתי מהכל, ולא רציתי לשמוע עוד על כתיבה. הייתי עמוק באבל. אבל האמונה בה' כל הזמן משכה אותי למעלה, גם בזמנים מאוד קשים. עודדה אותי להמשיך לכתוב וליצור".

גם ברגעים הכי קשים

כשנחשפים לחלק מפירות יצירתו של לב, ואת המילים בהן הוא בוחר כדי לתאר אותם, ניתן בהחלט להרגיש את רגשותיו החמים כלפי ה' והתורה, ואת הדברים שהוא מעוניין לעשות כדי להאדיר את שמם בעולם.

"כשכתבתי בעבר לזמרים דתיים, וגם כשאני כותב להם היום, אני ממש נעזר בשורשים הכי בסיסיים שלי. בבית. בזיכרונות מבית אבא. באמונה בה'. למשל, אחד השירים שכתבתי נקרא 'בעזרת ה' נעשה ונצליח'. מאוד חשוב לי לעזור לאנשים להתחבר לה' דרך השירים שלי.

"ומעבר לזה, אנשים שונים מבטאים באופן שונה את הקשר שלהם לה'. הרבה פעמים ביטאתי את האמונה שלי בה' ואת האהבה שלי לה' דרך השירים. כמו שאמרתי, אני מרגיש שה' מאוד מלווה אותי גם ברגעים הכי קשים.

(צילום: יוגב עמרני)

"האמת היא שבאלבום החדש שלי, שהוא גם הראשון, ה' לגמרי נמצא. ירון קוטלר, שהיה חבר מאוד טוב שלי, נפטר בגיל צעיר יחסית, וזה עורר אצלי רצון חזק לעשות אלבום. ולכל אורך הדרך ממש התפללתי חזק לה' שיצליח את מה שאני עושה. בתפילות שלי אני מבקש מה' הרבה דברים, ובין היתר אני מבקש יצירתיות, ושהדברים יהיו לתועלת. וכמובן אף פעם לא שוכח לומר תודה, ומנסה לעשות כמה שיותר טוב בעולם עם השירים שלי.

"עוד בקשר לאלבום, אני יכול לספר שכל השירים שבסופו של דבר נכנסו אליו הם סיפורים אמיתיים מהחיים. השירים למעשה מתארים מסע חיים שלם. למשל, הייתה לנו קבוצה של חברים טובים שעסקה באומנות ויצרה יחד משהו מאוד משפחתי. אחד השירים באלבום, 'שמחה', מספר על ההוויה הזאת. שיר הנושא של האלבום, והאלבום עצמו, נקראים 'חברות אין קץ'. ולא לחינם".