ואם אמרו לך שאתה שולחן – אז אתה שולחן?

גל אמר לי אתמול, "מטומטם"

כל כך נעלבתי... והרי אני חכם...

הלכתי לגננת בבכי ודמעות

הגננת חיבקה, ליטפה ונתנה לי לשתות.

הסתכלה עלי בחיוך ושאלה, האמנם? זה נכון? יכול להיות?

"לא!", אמרתי והמשכתי להיעלב

"הכי חשוב", אמרה לי, "זה מה שאתה חושב ומרגיש"

לא עניתי, אבל לעצמי אמרתי, "זה נכון! כך אני מרגיש".

"ואם יאמר לך שאתה שולחן? אז אתה שולחן?!

ואם יאמר לך שאתה ארון אז אתה ארון?!

ואם יאמר לך שאתה חלון אז אתה חלון?!"

(איזה גננת מצחיקה, כמובן שזה לא נכון) חשבתי לעצמי,

איזה מצחיק! הוא בכלל לא יודע מה שהוא אומר הילד הזה – גל!

(חלק מדקלום חריזה מסורגת, יוכי דנחי, אימהות מודעת).

מה את עושה כשמישהו מכנה אותך בשם גנאי? ומה את מרגישה?

הרבה מאד פעמים אנו, כמו ילדינו, נעלבים – ובצדק – מכינויים או ממשפטים שאומרים לנו, שכביכול מעידים על מי שאנחנו.

אך מדוע בעצם אנו נעלבים? מה גורם לנו לענות בכעס או בעלבון?

תארי לעצמך מצב שבעלך פעם כינה אותך במילת גנאי. חשבת פעם לעצמך מדוע את נעלבת, בוכה ומרגישה צורך לנקום?

הרי אם הוא היה אומר לך שאת שולחן (ברצינות...) – גם היית נעלבת ובוכה?

הרי את יודעת ששולחן את לא! אבל טיפשה?... יכול להיות...

אז בעצם זה לא חשוב מה שאחרים אומרים וחושבים עלייך. משנה מאד מה שאת מרגישה, ולמה את מאמינה.

אז מה אומרים לילד שמתלונן שמכנים אותו בשמות גנאי?

וכיצד הוא יאמין לנו?

כשילד מגיע אלייך בוכה, עצוב ונעלב – ראשית, חבקי אותו, הקשיבי לכל מה שהוא אומר ומרגיש, הזדהי עם התחושות הכואבות שלו, כי כך הוא מרגיש עכשיו. "אוי, זה באמת לא נעים להרגיש ככה".

לאחר שנרגע מעט (תדאגי להביא לו טישו וכוס מים, זה יעזור לו מאד להרגיש את האהבה וההכלה שלך), שאלי שאלות התעניינות, בלי שיפוטיות ובלי ביקורת.

למה הוא אמר לך כך? מתי זה היה? סיפרת לגננת? מה עשית כשזה קרה?

ולבסוף תשאלי אותו: מה הרגשת?

הוא בוודאי יגיד שהוא כעס נורא. אם הוא ילד עם מודעות רגשית גבוהה – הוא ידע להגיד מה הוא הרגיש, ואם לאו, תנסי לכוון אותו לדייק מה הוא הרגיש כשזה קרה.

נעלבת? כעסת? התביישת?

ואז תשאלי אותו, בדיוק כמו בדקלום הפתיחה,

" יואבי, אתה באמת 'מטומטם'?"

והוא יגיד מיד – "מה פתאום, אני לא מטומטם".

בדיוק כאן המקום להראות לו כמה הוא לא. בקשי ממנו שיגיד לך למה הוא חכם ולא מטומטם..

"אתמול ידעת לענות יפה לגננת כשהיא שאלה אותך שאלות בריכוז".

"בשבוע שעבר עזרת לי לפתוח את הקופסא שאמא לא ידעה איך פותחים"...

ואז תשאלי (בדיוק לפי הדקלום...): "יואבי, ואם גל יגיד שאתה שולחן – אז אתה שולחן?". הוא בטח יגחך ויצחק.

"ברור שאתה לא, נכון?

אז מה זה משנה מה גל אומר? הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה, ואין מה להיעלב, כי אתה יודע מה אתה, ואתה לא מאמין לזה, כי אתה יודע ומרגיש חכם".

ילדים מתקוטטים ונעלבים הרבה פעמים, ואם נדע להכיל אותם, להקשיב להם ולהגיב נכון – הם יבואו וישתפו שוב ושוב, ולא יצברו בליבם עלבונות שישפיעו על האמונות שלהם (כך נוצרות אמונות ותפיסות שגדלים איתם וחיים איתם בלא מודע).

עודדי אותו על כך שהוא ניגש וסיפר, ותראי לו מה הוא הרוויח בכך שהוא בא וסיפר, "הרי אם לא היית מספר – היית נשאר עצוב ונעלב, עכשיו אתה מרגיש טוב ושמח, ולא מדאיג אותך שמישהו יגיד לך מילה לא טובה, כי רק אתה יודע באמת מי אתה".

פעמים רבות, ללא שימת לב, אנו מבטלות או משתיקות, "תפסיק, אל תתייחס אליו"... או "החזרת לו? יופי, מצוין!" ואם לא, אז "תחזיר לו".

בעצם הילד נשאר עם הרגשה שלא שמעו אותו, לא הבינו אותו והוא נשאר פגוע ועצוב. אולי יפתח שריון  עבה יותר לפעמים הבאות... והתלונות חוזרות ונשנות.

במידת הצורך, אם את רואה שמדובר במשהו שיטתי, או שהילד הוא מציק סדרתי, שתפי את הגננת או את המורה על מנת לטפל בילד המציק.

אז אם הילד שלך מגיע ומתלונן, קצרי את הדרך ותני לו את הכלים להתמודדות, כמובן עם הרבה סבלנות והכלה.

בהצלחה!

יוכי דנחי – ייעוץ חינוכי ותמיכה רגשית לגננות ואימהות, מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il