מכל דבר אפשר ללמוד מוסר. אפילו מנמלים שנכנסו אל תוך קופסת עוגיות אטומה

מכל דבר אפשר ללמוד מוסר. אפילו מנמלים שנכנסו אל תוך קופסת עוגיות אטומה לחלוטין. 

איך למען השם הן הצליחו?

קופסה סגורה, חדשה, אטומה עם סוגר... 

יש דברים שאני לא מבינה, ואין לי שום יכולת להסביר - אבל באותם רגעים, ממש באותה נשימה שזרקתי את הקופסה לפח - היכתה בי פתאום תובנה מסוג אחר. "שירה", הקול הפנימי והמוכר קרא אליי. "את מבינה בכלל מה היה כאן? תעצרי לרגע ותחשבי. את, הגדולה, שהיית מחוץ לקופסה - לא ראית את מה שנמלים קטנטנות וזעירות עשו בה בינתיים, מתחת לאף שלך. 

"בזמן שאת עשית כל מיני פעולות חיצוניות ולא חשבת בכלל על העוגיות האלה כי לא חשקה נפשך בהן באותו זמן - קרה משהו בקופסה הזו. חיים קטנים הביאו אליה בשורה דקיקה של חיות... בזמן שאת בכלל לא היית מודעת למה שנעשה שם, משהו קרה. הקופסה כבר לא אותה קופסה ששילמת עבורה, התוכן שהיא שומרת בפנים עבורך - כבר אינו ראוי לאכילה".

ואז זה היכה בי. 

באותם רגעים ידעתי שהקופסה הזו עם העוגיות, היא לא אחרת מאשר הקופסה של החיים שלי - ששילמתי כדי ליהנות מה'עוגיות' שבה, אך בינתיים - בזמן שעשיתי פעולות אחרות מחוצה לה - קרה בתוכה משהו. דקיק, זעיר, כמעט בלתי מורגש. אבל ברחמי השם - עדיין כזה שאפשר לראות אותו, עדיין כזה שניתן להבין בשנייה הראשונה שרואים אותו, שהוא כבר לא ראוי ל'מאכל'. משהו שינה את המהות שלו, והוא כבר לא משהו שאת באמת רוצה להכניס לפה שלך - בשביל לזכות לכמה רגעים של מתיקות, על חשבון חטא נוראי. 

ברור שאם לא הייתי שומרת תורה ומצוות - הייתי יכולה פשוט להזיז את הנמלה הצידה מתוך הנחה שהיא לא נגעה בעוגיה, ולאכול בכיף שלי עם הנס קפה שחיכה כל כך למשהו מתוק לצדו. כן, גם זה אפשרי אם את לא מדי איסטניסטית. 

אבל אני גם איסטניסטית וגם שומרת תורה ומצוות, וכשראיתי את הנמלים הללו - זה היה כמו לפגוש באור זרקור מהבהב שעליו מילה אחת: "חטא". 

אז מי רוצה מתוק כשזה בא עם חטא? לא תודה, אני על מתוק כזה מוותרת מראש. 

לא רוצה לחטוא כדי להרגיש מתיקות. בטוח לי שיש דרך אחרת, גם בתוך הרגעים שאין לי שום מתוק בקופסה הזו - כשהעוגיות נגמרו. הקופסה ריקה.

זה לא מעניין אותי. 

עדיף שהקופסה תהיה ריקה, מאשר שאתפתה 'לאכול' עוגיות מתוקות שיש בהם טעם של חטא. עדיף שלא יהיה כלום, שלא יהיה תענוג ושלא יהיה שובע, שלא תהיה הנאה לצד הקפה ושהקיבה לא תתמלא. שתקרקר... 

עוד אף אחד לא מת מקרקורים. מחטאים לעומת זאת...  

אז לא רוצה למות בשביל קצת הנאה רגעית וחולפת של העולם הזה, לא תודה. 

מי רוצה לאבד את העולם הבא שלו בשביל כמה זוטות? אז לא התחתנתי, אז אין לי ילדים, אז אני עדיין רווקה... SO WHAT? אני בחיים, ויש לי ובי הרבה יותר מאשר יכולת לקחת את הנשימה הבאה, שגם זה נטו בחסדי השם יתברך. אז מה אם אני 'מתאווה' לכמה עוגיות כרגע, כי זה בא לי בטוב עם הכוס קפה שאני שותה עכשיו?

החיים, כמו העוגיות מהקופסה שהרגע השלכתי לפח, מלמדים אותנו להיאזר בסובלנות - גם ובעיקר כשאנחנו מאוד רוצות משהו. 

"בחיים האלה את צריכה להיות חכמה לפחות כמו הנמלים האלה", לוחש לי הקול שלי בשנית. "אל תתני לכמה עוגיות או רצונות, לבלבל אותך. תחשבי כמו שנמלה חושבת, ותראי שאם לה יש דרך להיכנס לתוך קופסה אטומה - גם את יכולה. אם מציאות כל כך זעירה יכולה לעשות דברים כל כך גדולים, אז על אחת כמה וכמה שמציאות גדולה יכולה לעשות דברים ענקיים, כמעט בלתי נתפשים".

לא מאמינה? נסי לטפס מעל לקשיים שלך, ותראי לאן את מגיעה. 

נסי לטפס על הר האמונה שבך, ותראי איזו עוצמה.

את פשוט צריכה ללמוד מכל מה שקורה כאן סביבך, כדי למלא את קופסת החיים שלך בעוגיות שהן לא רק טעימות ומזינות, הן גם בריאות ומתאימות יותר, למה שהקיבה ה'רוחנית' שלך מסוגלת לעכל. 

להצטרפות לוובינר החינמי שלי, בדרך לאחד האמיתי והמיוחד שלך - לחצי כאן

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il