בורא עולם אהוב, בחופה שלי - בבקשה תזכור את כל בנותיך שמחכות עדיין

הן עייפות, שבורות ורצוצות. המבט שלהן חיוור, צופה למרחוק... בעיני רוחן הן מדמיינות אותה כבר שנים - את הישועה שלהן, שהן זועקות ללא מילים, על כל צעד ושעל שלהן. כולן עוצמתיות, אך עדיין עצומות - עדיין לא נשלח האיש שיראה אותן, שישים לב ליופיין החבוי, שיוציא לאור את הכתבים האבודים של הנשמה שלהן, ויגלה לעולם את הסודות הכמוסים בין הסרקופגים שלהן. 

מלמעלה - קישוטים מעטרים את ארונות הקבורה העתיקים שלנו, העשויים אבן גיר, ומי שמביט בהם - מזהה דגמים גאומטריים וצמחים שהיו בזמן בית המקדש השני, שמספר זה בהקשר שלנו איננו מקרי, ומסמל בעצם את הזוגיות שאנחנו כה עורגות ומשתוקקות אליה. 

קברנו הרבה בדרך אל מה ששלנו.  

רצונות, מאוויים, תפילות, השקפות, תשוקות ומה לא? הכל נמצא בינות לסרקופג הזה, וכאן בדיוק הבעיה אבא'לה. כי כדי להגיע אל הנשמה שלנו, הרווקות המתבגרות, אתה צריך לבחור בחתנים שהם לא רק 'גברים' שיודעים להתגבר על הפחד שלהם לרדת למטה, למערות חשוכות, עתיקות ובלתי מוכרות להם. 

אם אתה רוצה (ואתה רוצה, אני יודעת) לשמח אותי בחופה שלי - פשוט תזכור אותן  

אתה גם צריך לתת להם את יצר הסקרנות לגבינו - שירצו לחקור אותנו, שלא יסתפקו בציורים היפים שלמעלה. הציורים היפים אינם אלא הכיסוי, הם לא באמת מראים את העומק הבלתי נדלה ש'קבור' בפנים, שנשען על היסטוריה ומסורת ענפות שאלמלא היצר המפעם בו לדעת - הוא לא באמת יצליח להבין מה מסתתר בתוכנו. 

הרבה ויותר מדי גברים בדורנו מסתכלים על המעטפת החיצונית, ומתעצלים לרדת למטה - אל המחשכים. 

אולי הם מפחדים ממה שיתגלה להם, אולי הם מפחדים שאיש לא ישמע אותם אם יצעקו, אולי הם מפחדים שאיזו גוויה מהלכת תצא מהסרקופג ותרדוף אחריהם אפילו בחלומות - אבל אולי, אולי, הם פשוט מפחדים להודות שאין להם כוחות נפש לחיפוש במעמקים, שהם מעדיפים למצוא את אשר יימצא ויזדמן - מעל לפני השטח. 

במקום שבו הם עוד יכולים להיראות. 

אז אתה יודע מה, בורא עולם יקר ואהוב שלי? אם אתה רוצה (ואתה רוצה, אני יודעת) לשמח אותי בחופה שלי - פשוט תזכור אותן, את כל הנשמות המחפשות, המחכות, המיואשות, הנדכאות, המבקשות, הנתלשות, המוחלשות, המרעישות... כן, הרעש שהן עושות מחריש אוזניים - אבל מי ששומע אותו אינו אלא מי שיש בו מספיק אומץ לרדת למטה, למחשכים... 

הן אפילו לא רוצות תכשיט של 'ירושלים של זהב', כמו שקיבלה רחל  

ולא הרבה צריך כדי לשמח אותן. 

הן עברו דרכי, אני יודעת: כל מה שהן צריכות זה רק מישהו שיביט בעיניהן, ויסמן להן שעכשיו כבר בטוח להגיד. שעכשיו אין סכנה לצאת מתוך אבן הגיר, שעכשיו הן כבר ראויות להפוך לקישוט בעצמו. כל מה שהן רוצות, החברות שלי למסע, זה אדם שיביט להן אל תוך הנשמה, ישים לב אליה, ויודה שהיא הדבר היפה ביותר שנתקל בו מעודו. 

הן לא רוצות פרחים, הן לא רוצות עושר, הן לא רוצות הבטחות. הן אפילו לא רוצות תכשיט של 'ירושלים של זהב', כמו שקיבלה רחל אשת רבי עקיבא - אחרי שנים שבהן ישנה בשבילו על הקש. הן רוצות דבר אחד ויחיד: להרגיש שיש תכלית לקיום שלהן כאן, ושיש מישהו שאוהב את התכלית הזו ומוכן למסור נפשו כדי להיות חלק ממנה. 

הן רוצות להתרגש שוב. 

הן רוצות להביט בראי - ולזהות בה את עצמן. 

הן רוצות לשוב להיות אמיתיות. 

הן רוצות להאמין שיש טוב, ושהן ראויות להיות חלק ממנו. 

הן רוצות תקווה. 

הן רוצות חיים, וחיות בתוכם. 

 האם מקרה הוא שמי שכתב את השיר הנפלא הזה הוא משורר בשם מנחם?  

הן רוצות המשכיות... או כמאמר המשורר ב'מה ידידות' - "תינוק ללמדו ספר".

חֲפָצֶיךָ אֲסוּרִים, וְגַם לַחֲשׁוב חֶשְׁבּונות. 
הִרְהוּרִים מֻתָּרִים, וּלְשַׁדֵּךְ הַבָּנות. 
וְתִנּוק לְלַמְּדו סֵפֶר, לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינות. 
וְלַהֲגות בְּאִמְרֵי שֶׁפֶר, בְּכָל פִּנּות וּמַחֲנות. 

ומי יכול לתת להן את זה? מי עוד יכול לומר להן ברוך: "בתי, אני מבין את חפציך ורצונותייך. אני מבין מדוע את מחשבת חשבונות אחרי שנכנסת כבר ל-

40. אני מבין שגם בשבת, למרות שהיית רוצה לכבד את הכלה כמו שהיא ראויה - ההרהורים שלך מותרים ו'בורחים' להם לכל הכיוונים:

'ומתי אני אהיה כלה? מתי אני אשבות בביתי עם בעלי וילדיי? מתי הנרות של הנשמה שבי יאירו עבורי את ה'שמור' ו'זכור' שהקפדתי עליהם במשך שנות הרווקות?'. אני מבין הכל, בתי. אני מבין אותך. אני שומע את הנגינות שעולות מן הנשמה שלך, נגינות שעורגות ומשתוקקות ונכספות לתינוק משלך, ולשידוך ראוי שיעריך, שיהיה מוכן, שתהיה לו הבנה בחינוך הילדים, שירצה, שישקיע, שיהיה מונח ויודע ספר בעצמו".

מי יכול לשמח את החברות היקרות שלי למסע, אם לא אתה טאטע? 

ריבונו של עולם, כולם מחכים לך בעיניים כלות... ראה, הקשיבה ועשה 'אל תאחר'.

האם מקרה הוא שמי שכתב את השיר הנפלא הזה הוא משורר בשם מנחם? האם מקרה הוא שבחר 'מנחם' לפתוח את הבית שמדבר על שידוכים ודור ההמשך שיוצא מהם - דווקא באות ח' שבה מתחילות גם המילים חופה וחתן?

אני רק אניח את זה כאן. 

אניח ואשחרר, אתן לך לעשות את מה שאתה יודע הכי טוב מכולם - את מה שאין מי שיודע לעשות את זה טוב כמותך (אפילו לא מלכת שבא בשעתה) - לזווג זיווגים, לצרף צירופים, לשדך הבנות - עם הבנים (גם הבעלים שלהם, וגם הבנים, הילדים, הנשמות שמחכות לרדת לעולם הזה לצורך השלמת ייעודן).

נותנים לך - תקחי: זו ההזדמנות שלך לעלות לרכבת, ולהצטרף לצוות הפייטריות של שירה כהן כאן

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il