במחשבה תחילה לפרשת תולדות: "אם לא תינטל ממני הברכה, לא יהיה ערך לחיי"

"אתה לא קונה שום תרנגול, עד שיציעו לך חצי מהמחיר הראשוני".

הבן הנהן בראשו לאישור, ויצא לשיעור הראשון שלו במסחר. בדוכן הראשון עמד תרנגול שמן ובריא והבן התעניין למחירו. 200 שקלים.

"100 שקלים", הציע הבן למוכר. זה האחרון הסכים להתפשר על 150.

הבן ירד ל-75 והמוכר התפשר על 90. הבן כמובן זכר את אזהרת אביו והציע 45, המוכר מצידו קיצץ את ההצעה בכמה שקלים נוספים.

בסופה של התמקחות מתישה נמאס למוכר מהנודניק: "יודע מה? קח אותו בחינם ולך מפה מהר. שלא אראה אותך יותר".

"אקח בחינם", התרצה הילד, "רק אם תביא לי שניים"...

* * *

"וייתן לך האלוקים", פותח יצחק את ברכתו המיוחדת ליעקב.

לרש"י היה קשה מדוע יצחק מברך עם שם אלוקי"ם שהוא דין, ולא בשם הוי"ה שהוא רחמים. וביאר: "האלוקים – בדין. אם ראוי לך – ייתן לך, ואם לאו – לא ייתן לך".

תוהה הרה"ק רבי ישראל ממודז'יץ: אם הברכה תלויה רק במעשיו של יעקב, הרי שהיא מיותרת. שהרי אם חלילה הוא לא יתנהג טוב – הברכה לא תועיל. אם הוא יתנהג טוב – הוא יקבל את השפע בלעדיה. מי צריך ברכה כזו?!

העייפות גברה עליו והוא לקח פסק זמן מעבודתו המייגעת. פרש לפינה מוצלת, הניח את צרורו המצומק למראשותיו וניסה לתת תנומה לעפעפיו הלאים. הוא הרהר בעבודתו כחוטב עצים, עבודה מפרכת את הגוף ולא מיטיבה עם הנפש, טרחתה מרובה ושכרה זעום ואין די בו אף פעם לכלכל את בני הבית.

עודו מהרהר על מצבו המר, נגה עליו אור גדול באופן פתאומי. יצור רוחני שהוא הגדיר כמלאך, אף על פי שמעולם לא ראה מלאך, נעמד לצידו ומבטו רך ומלטף.

"מהי משאלתך, בני?" פנה אליו המלאך.

מיודענו החוטב הביט במלאך וגרונו נשנק מהתרגשות.

המלאך הסביר שיש לו משאלה אחת, אחת בלבד, שיוכל לבקש ולקבל. מהי אותה משאלה שחייו ייראו שונים מעכשיו בזכותה?

חוטב העצים לא הרהר יותר מדי, שעות ארוכות של חטיבת עצים והרהורי עצבות על גורלו הקשה לימדוהו - כך חשב - את הסיבה לכל הבעיות בחיים: מחסור בכסף.

בקשתו הייתה סדורה: "רצוני הוא שכל מה שאגע בו – יהפוך לזהב".

המלאך אישר: "בקשתך התקבלה. תצליח". כהרף עין נעלם המלאך מן המקום וחוטב העצים נותר בודד בקרחת היער.

בהתרגשות רבה הזיז את ידו לעבר כפיסי העץ שהיו בסמוך לו, תוהה לדעת האם חלום חלם או שמא מעשה פלא התרחש כאן. ברגע שנגעה ידו בעצים - הפכו הללו לגושי זהב קטנים.

חוטב העצים קם נרגש והושיט יד לגרזנו, שהפך מיד זהוב ונוצץ, אחריו המשיך לבדוק את הפלא על ענפים, עלים, אבנים ורגבי עפר. הכל הפך לזהב.

אגלי הזיעה שנצצו על מצחו מהתרגשות, הזכירו לו שהוא רק בן אדם והוא זקוק לשתייה, בפרט ביום חם שכזה. הוא הושיט את ידו לעבר המימייה שנשא עימו וזו שינתה גוון לצהוב מבריק וזורח. הוא היטה את הפייה לעבר גרונו והמים זלגו במורד הכלי עד שהגיעו לשפתיו ומיד הפכו לזהב מוצק...

לחרדתו גילה חוטב העצים שלא יהיה ערך לחייו אם כל מה שייגע בו ייהפך לזהב. הוא החל לבכות ולהתחנן לבורא כל עולמים שייקח ממנו את המתנה המופלאה, או אז הקיץ משנתו וגילה לרווחתו שמדובר היה בחלום ותו לא...

מעשה זה, שמובא בתמצית במהרש"א (בבא בתרא כ"ה), מעניק לנו הבנה בביאורו של ה"דברי ישראל" לברכת יצחק ליעקב דווקא במידת הדין: יצחק מברך את יעקב ששפע הטובה שיגיע אליו יהיה במידה, בצורה מבוקרת; כך שלא יגרום נזקים.

"אם ראוי לך", השפע, ויהיה טוב באופן מוחלט – "ייתן לך". אבל אם הברכה חלילה תהיה גדושה עד כדי שתגלוש ותזיק סביב – הרי שאין חפץ בברכה שכזו.

* * * 

ההגדרה לברכה היא: מועט המחזיק את המרובה.

לפעמים רצונותינו גודשים ועולים, מתרחבים ומתפשטים, רוצים אנו עוד ועוד ("רק אם תביא לי שניים") מתוך מחשבה שככל שיהיה יותר – כך יהיה טוב יותר.

ברכה אמיתית וטובה היא דווקא "במידת הדין", בצורה מבוקרת ואיכותית, בדגש על "ראוי" לאדם ולא על כמה הוא רוצה.