סיון רהב מאיר: האבל הפרטי שהוא הסיפור של כולנו

1. שני דברים שעשו לי את השבוע:

• הגינוי המוחלט לאלעזר שטרן. דיבור כזה לא עובר יותר, וטוב שכך. בלי אבל ובלי חבל התייצבו השבוע מימין ומשמאל, נשים וגברים, דתיים וחילונים, כדי להבהיר את גבולות הדיון. מדהים שיאיר לפיד ואנשי יש עתיד גיבו את הנאמר, ולא הבינו באיזה משבר מדובר. הרי מיעקב פרי ומצביקה גנדלמן ראש עיריית חדרה לפיד הקפיד להתנער פומבית, ואני בכלל לא בטוחה שבצדק.

הראשונה לזהות את האירוע הייתה יעל כהן פארן מהמחנה הציוני, שעלתה לדבר במליאה נגד חוק התרבות מיד אחרי שטרן, אך לפני כן הקדימה: "קודם כל אני רוצה להביע מחאה בפניך, חבר הכנסת שטרן, על הרמיזות המאוד־מאוד לא נעימות שהיו לך כלפי השרה רגב בדברים שלך. תכף תשמע את הדברים שלי כלפי מירי רגב, אבל הדברים האלה היו לא לעניין ולא במקום".

• כשחיפשתי את תמליל הדברים של שטרן באתר הכנסת, נסחפתי לקרוא דיון שלם במליאה השבוע. דיון מרתק וענייני וחשוב שמייצג לא מעט מעבודת הכנסת האמיתית. אז כדי שלא נזכור רק את חזן ושטרן מהשבוע הזה, הנה כמה מילים על חוק המרשם הרפואי שאושר פה אחד.

אחמד טיבי (הרשימה המשותפת), עודד פורר (ישראל ביתנו), אלי אלאלוף (כולנו) ויואב קיש ונורית קורן (ליכוד) העבירו אותו ביחד. זה תיקון חקיקה שיאפשר למטופל שקיבל מרשם אלקטרוני לממש אותו בכל בית מרקחת, גם אם אין לו הסדר עם הקופה.

אלאלוף הסביר שזה חוק חברתי וצרכני ממדרגה ראשונה. קורן סיפרה על הפניות הרבות אליה, של אנשים שטורטרו לבית מרקחת מרוחק בצד השני של העיר. פורר שיבח את סגן השר ליצמן שקידם את הרפורמה המהירה הזו, ורתם גם את האוצר ואת קופות החולים. אחמד טיבי חתם בבדיחה: "אתם יודעים, הרי יש הרבה רוקחים ערבים. אצלנו אומרים שרוקח ערבי, אחרי שהוא נותן את המרשם, הוא אומר לפציינט היהודי: תיקח שלושה כדורים כאלה אחרי מה שאתם, היהודים, מכנים אוכל. האוכל שלכם לא מי יודע מה...".

2. מה שמעתם בשנה האחרונה בחדשות על היישוב עלי? עכשיו בואו נבדוק את תוצאות הבחירות שם: 79% מתושבי עלי החליטו שאישה, אמא, מזרחית, עולה מצרפת, ראויה להיות נבחרת הציבור של היישוב. ללי דרעי, תושבת עלי, היא שנבחרה ברוב העצום הזה, בתמיכתו של הרב אלי סדן, אותו רב שזוכה לקמפיין השחרה על "הדרת נשים". 1,059 אנשים בחרו בה לנציגת היישוב במועצת בנימין, כארבעה מבין כל חמישה מצביעים.

ביקשתי מדרעי פרשנות לבחירה הזו, וכך היא אמרה לי השבוע נרגשת: "הבחירות האלה מוכיחות שהיישוב עלי הוא הרבה יותר מכמה אמירות פוגעניות ולא יפות כלפי נשים. אבל לא רק על עלי אנחנו מסתכלים בצורה שטחית. גם עולי צרפת הם הרבה יותר מקרואסונים ונתניה. גם מזרחיות היא הרבה יותר מש"ס. אנחנו חברה מגוונת, מדהימה, עם כל כך הרבה קולות וצבעים וזהויות. תביני, עצם היכולת ללכת לבחור בישראל היא מבחינתי נס. כילדה בצרפת, הזיכרונות שלי מסתכמים בכך שהיינו צריכים לחשוב מי המועמד הכי פחות אנטישמי. כאן אנחנו חושבים מי יעשה הכי טוב למדינת ישראל ולעם שלנו. משמח אותי שכל כך הרבה אנשים ביישוב שלנו חושבים שזו אני".

3. קיבלתי בחודש האחרון יותר מעשרה מכתבים כאלה. נכדים שסבא וסבתא שלהם נפטרו, והם מרגישים שהסיפור שלהם הוא לא רק אישי. שמאחורי האבל הפרטי מסתתר משהו גדול יותר. כי מי שהלך לעולמו בגיל 80-90 בימים אלה, חי לאורך המאה המסעירה ביותר שלנו, וחווה על בשרו את החורבן ואת הבניין. לא מדווחים על כך בראש הכותרות, אבל אולי צריך לאסוף ולפרסם את הסיפורים של דור הנפילים הזה.

אז הנה מה שכתב לי השבוע דותן לוי: "סבתא לאה הלכה בשבת האחרונה לעולמה, בגיל 96. היא נולדה ב־1922 בעיר לייפציג בגרמניה, בקהילה תוססת של כ־10,000 יהודים. בגיל  15 כבר יצאה להכשרה לקראת העלייה לארץ. היא עזבה מאחור את ההורים, שתי אחיות ואח. המטרה הייתה ללמוד חקלאות, כי רק מי שעבר הכשרה מקצועית כזו, יכול היה לבקש סרטיפיקט לכניסה לארץ.

"בליל הבדולח, 9 בנובמבר 1938, פשטו פורעים גרמנים על החווה בה התקיימה ההכשרה, הפכו את המקום באלימות, ואיימו כי כל צעיר יהודי שיימצא במקום למחרת – ייתלה הפוך על אחד העצים. כולם נמלטו. סבתא וחברתה שבו ללייפציג לשבת. כשהגיעה חזרה הביתה, גילתה את דגל הרייך פרוס על הבניין מלמעלה ועד למטה. איש כבר לא היה שם. לימים גילתה כי אמה, אחותה ואחיה גורשו למחנה הסגר, משם ברחו לעיירה באבוב ושם נרצחו עם כל תושביה היהודים של באבוב בראש חודש אלול של שנת 1942.

"סבתא מלאת התושייה מכרה את תכולת הבית לגוי מקומי, ונשארה לישון אצל חברה. היא התגלגלה אל רכבת הילדים, ה'קינדר טרנספורט' המפורסמת, שיצאה להולנד, ומיד חיפשה מסגרת חדשה להכשרה לקראת עלייה. אחרי תלאות רבות, בשנת 1939 היא עלתה לארץ דרך ביירות, ומשם ברכבת לחיפה, דרך התחנה בראש הנקרה. החלום התגשם. קק"ל השיגה אז אדמות ליד עזה, וסבתא, יחד עם סבא שלמה, יצאו להקים יישוב יהודי חדש בשממה. הקיבוץ החדש נקרא בארות יצחק, על שם הרב יצחק ניסנבוים, שנרצח באותה תקופה בגטו ורשה.

"סבתא הייתה התופרת של הקיבוץ, ועכשיו מגיעים ל'שבעה' ילדים ומבוגרים שזוכרים את כל הבגדים שהכינה להם. היא למדה תורה, הייתה מעורבת מאוד בחיי הנכדים והנינים (27 נינים)! וגם צופה מושבעת של מכבי תל־אביב... היא נפטרה צלולה וחיונית, ובאופן סמלי – עצמה את עיניה בשבוע שבו בארץ ובעולם מציינים 80 שנה לליל הבדולח".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".