"אבא, אני מרגישה שאני לא יפה": חננאל אוחנה מדבר על מחלתה של בתו הקטנה

פוסט מרגש במיוחד שכתב חננאל אוחנה - אחיו של איתמר אוחנה ז"ל שטבע אשתקד באסון הכנרת - ריגש את הרשתות החברתיות. בדבריו שיתף אוחנה את הרשת באחד הניסיונות הקשים ביותר שיכולים להיות עבור הורה - התמודדות עם תגובת החברה למחלה של בתו הקטנה. "אתמול אשתי והבנות יצאו לטייל במרכז הקניות", סיפר אוחנה בן ה-27, אב לשלושה ילדים. "הן יצאו מהבית שמחות, ולא חשבו לרגע על עוגמת הנפש שמצפה להן. כשהן חזרו קיבלתי ילדה בוכה ופגועה, ואישה מתוסכלת ועצובה".

אילה בתו בת החמש וחצי, סובלת ממחלה גנטית שבין תסמיניה - היווצרות דימום תת עורי שגורם ל'צלליות' מתחת לעיניים. "אבא, אני חושבת שאני לא יפה. אני אפילו מכוערת", אמרה הילדה ונכנסה לחדר בוכיה. ממשיך אוחנה וכותב כי "מהרגע שאילה נכנסה למתחם הקניות, לא הפסיקו להסתכל עליה ברחמים ועל אשתי בכעס. זה הרגיש לה שהיא עומדת בפני כיתת יורים".

והיו את אלה שהגדילו לעשות ואף הרחיקו את ילדיהם מאילה הקטנה, "כאילו יש פה מחלה מדבקת", הזדעק אוחנה ואמר כי "אם לאשתי היו כוחות עודפים, היא הייתה צועקת שהבת שלה סובלת ממחלה נדירה, אבל את כל מה שיש לה היא נותנת לבת שלנו על מנת שתהיה בריאה ושמחה. אילה הייתה בת ארבע כשאיתמר נפטר. כשאילה נולדה, איתמר היה מאושר ומיד נוצרת ביניהם חיבור מדהים. עד היום כשאנחנו באים עם אילה להורים שלי שמתגוררים בקרית שמונה, היא תמיד נכנסת לחדר שלו ואומרת לי: 'אבא, מה איתמר עוד לא חזר?'. כשאילה נולדה היא הזכירה מאוד את איתמר, חמודה, בהירה עם עיניים ירוקות. עד גיל ארבע, הכל היה רגיל מלבד אפיזודות של דימומים מהאף. לקראת גיל שלוש אילה התחילה להשמין וזה באמת היה מוזר, כי היא לא אכלה יותר מדי. היום בדיעבד אנחנו יודיעם שזה בגלל הטחול והכבד שלה, שגדלו למימדים גדולים במיוחד".

"אני יודעת, אני לא יפה. כולם מסתכלים עליי מוזר"

שאר התסמינים שהתגלו בהמשך גרמו לרופאים לחשוד שאולי מדובר בלוקמיה. "אחרי הבדיקה, הצוות הרפואי הגיע אלינו וסיפר שיש להם תוצאות עם בשורות טובות, וגם בשורות פחות טובות. הטובות היו שזה לא היה סרטני, ולרגע נשמנו לרווחה. 'הפחות טובות' הם אמרו, 'שאנחנו לא יודעים מה זה, ועד שנדע מה יש לה - אתם נשארים פה איתנו'".

המחלה שממנה סובלת אילה נקראת גושה, ומדובר במחלה נדירה שבארץ סובלים ממנה רק 700 חולים (ואילה היא אחת מהן). "לכל אחד יש את ה'תיק' שלו שהוא נועד לסחוב, ותמיד אפשר להתעניין ולשאול אדם שנראה לך שונה ממך בדרך מכובדת, או פשוט לקבל את זה שכולנו שונים". 

בנקודה זו מתאר אוחנה את הרגע הקשה שבו נכנס אחרי בתו הבוכיה לחדר, ושאל אותה אם מישהו אמר לה משהו. "היא השיבה: 'אני יודעת, אני לא יפה. כולם מסתכלים עליי מוזר'".

אביה חיבק אותה בחוזקה אליו, ובאותם רגעים היא הרגישה שהיא יכולה להתפרק ופרצה בבכי. "כולנו בכינו, ואז סתיו סיפרה לי מה קרה. מהרגע שאילנה נכנסה לקניות, היא לא הפסיקה לחוות מבטים קשים ומשפטים כואבים כמו 'אמא שלך הרביצה לך?' או 'מזל שההורים שלך אוהבים אותך'". 

את הפוסט שלו סיים אוחנה במילים שלנו כחברה - פשוט אסור לשכוח. "במוסיקה אנחנו יודעים שגל קול שמשתחרר לאויר לא מתפוגג, אלא נתקע בעצם ועובר ממנו למקום אחר. גלי הקול של המשפטים שאילה שמעה באותו יום - לא חלפו, אלא הכתימו את לבה ואת לבנו. באותו ערב התיישבתי מול המחשב, פתחתי את הפייסבוק וכתבתי בכאב כדי שאולי עוד מישהו אחד או שניים יכירו את המחלה". הוא מסכם בכאב. 

צפו כאן בראיון של העיתונאי דודו כהן עם הוריו של חננאל הי"ו ואיתמר ז"ל, מיד לאחר האסון: