אני מסדרת – וכעבור חצי שעה אין זכר לכך

אנו הורים  לילד חריג, בן 10. קשה לנו מאד להתמודד איתו, אין לנו פנאי לעצמנו, ומיום ליום אנו מרגישים דעיכה וייאוש. מה ניתן לעשות כדי להציל את המצב?

הורים לילדים חריגים עומדים מול אתגרים קשים ומורכבים, אך בתור אנשים מאמינים, אנו יודעים כי לכל אדם בעולם יש מסלול החיים האישי המיוחד רק לו, הכולל את ניסיונותיו שיועדו לו משמים, ואיתם גם הכוחות שניתנו לו להתמודד עם הקושי. אמר מי שאמר שאת הייסורים, האדם לא בוחר, אולם את הדרך לחיות איתם – הוא בוחר לסגל לעצמו.

גם בהתמודדות קשה כשלכם, הגובה אנרגיות פיזיות ונפשיות במידה ניכרת, כדאי לקחת פסק זמן לרגיעה מחוץ לבית, עדיף בשיתוף גורם מקצועי, לדבר על הנושא ולשקול באלו דרכים ניתן להקל מעל משפחתכם וכיצד ניתן לשמור על הזוגיות שלכם למרות הקושי.

שינויים קטנים יחסית וגיוס כוחות נוספים לעזרה ממקורות חברתיים, קהילתיים ומשפחתיים נותנים רווח והצלה לאין שיעור. מתן העזרה יתמקד בצרכי הילד המיוחד ובצרכים כלליים, וכן במעטפת חיזוק ותמיכה רגשית של הבית והמשפחה, כולל מתן אפשרות לזמני איכות קבועים להורים בלבד.

עבודה על תפיסה חיובית, תקל ודאי על ההתמודדות. הורים לילדים חריגים דווחו כי שינוי בגישתם הוביל לתחושה יותר עמוקה של משמעות ומחויבות לזוגיות ולמשפחה, השפיע על צמיחתם האישית כבני אדם ונתן להם הסתכלות שונה לחיים.

(קרן אהרון, מאבחנת דידקטית, מרצה בחינוך מיוחד ובפסיכולוגיה התפתחותית)

* * *

אני אמא לשיירה של בנים נמרצים ושובבים בגילי 2-10. אני שמחה מאד בתפקידי, והגידול שלהם מלא באתגרים מעניינים. אך לעיתים אני מרגישה שקשה לי להתמודד עם הבלגן והמהומה שהם מחוללים בחדרם, שנראה ממש כלאחר קרב. בכל יום אני מסדרת, מנקה, וכשהם חוזרים – כעבור חצי שעה אין זכר לכל מה שעשיתי. זה מתסכל נורא!

אמא יקרה,

טוב שאת יודעת להודות על ברכת ד', שהעניק לך מתנות כה יקרות.

אכן, כפי שאמרת, גידול בנים זו משימה מאתגרת מאוד, במיוחד כשמדובר בסדרה...

בנוגע לשאלתך, כדאי שתעצרי ותחשבי – מהם היעדים שלך. המציאות המתקילה שתיארת עלולה להעכיר את האווירה בבית, ואת בסך הכל רוצה שהחדר יהיה מסודר ונקי כדי שיהיה נעים לחיות בו. אבל בסופו של דבר, המתח שנלווה לחיפוש אחר הגשמת חלום הסדר, הוא בוודאי לא נעים...

לדעתי, יש חכמה באמרה "צרת רבים חצי נחמה". למשל, בנידון שלנו. אם את יודעת שרוב רובם של הבנים הם כאלה, והחדר שלהם נראה כ"זכר לחורבן" ב-90% מהזמן, כבר קשה לך פחות להכיל את המהומה הגדולה. את מבינה שזה חלק מהאופי שלהם, מסדרת "קליל", עד כמה שידך משגת (את היסודי תשאירי לפסח), ומתמקדת בדברים היפים באמת בגידולם. כך תמנעי מעצמך תסכול, ומהם ביקורת מתמדת (מובן שאת יכולה להתפלל שהם ישתפרו לפני שהאישה שלהם תחנך אותם...).

(אסתר נזרי, סופרת, מרצה, מטפלת באי.אף.טי ובדמיון מודרך)

* * *

נישאנו בשידוך, על אף ששנינו בעלי תשובה והכרנו קודם לכן בלימודים. אנחנו מוצאים את עצמנו שואלים כל הזמן זה את זה אם השידוך עלה יפה, ואם אנו מתאימים. השאלה מתעוררת בעיקר כשאנחנו מגלים שחילוקי הדעות בינינו הם בכל נושא ועניין. האם זה נורמלי שאין כמעט דבר שאנחנו משתווים בו, או שזה חריג?

מה זה משנה אם זה חריג או לא? השאלה פה אינה החריגות, אלא המציאות. אינכם מסכימים כמעט על כלום, ובכל זאת, כשנפגשתם, והבנתי שעוד הכרתם קודם לכן, לא שמתם לב לכך. אם בזמן השידוכים ולפניו לא גיליתם שאתם כל כך לא מסכימים, כנראה שאי ההסכמה אינה על כל דבר ועניין.

קחו את חוסר ההסכמה ביניכם כאתגר לחיים. צאו מתוך נקודת הנחה שאין ביניכם נקודות חיבור, ומעכשיו נסו לחבר. תראו איך פתאום יתברר לכם שיש ביניכם חיבורים והבנות.

עכשיו השענו על החיבור הראשון שיצרתם. אמרו לעצמכם: הצלחנו! והמשיכו לחפש את החוטים המקשרים הנוספים. ברגע שתגלו את החיבורים ביניכם לא תבינו איך חשבתם פעם שהם אינם.

עם רצון טוב, אין כמעט זוג שלא יכול למצוא נקודות רבות של חיבור.

(מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)

יש לכן שאלות בנושאי נפש, זוגיות, פרנסה ועוד? כתבו אלינו למייל debi@htv.co.il בנוסף, אם את מומחית בעלת ניסיון רב, נשמח לצרף גם אותך לפאנל המומחיות