"המאירים": במשך שנים פתחה את ביתה לילדי אומנה, וכיום מארחת נשים במצוקה

אם תשאלו את זהבה פרידלנד כמה ילדים יש לה בבית, התשובה תשתנה, לעתים אפילו מיום ליום. כי זהבה מגדלת בנוסף לילדיה הביולוגיים גם ילדי אומנה, כך שהמשפחה לעתים קרובות גדלה ומתרחבת, להנאתה הגדולה של זהבה. 

"האמת היא שמאז שאני זוכרת את עצמי חלמתי להיות אמא של משפחת אומנה", היא מספרת. "אולי זה מצחיק, אבל כבר כשהייתי ילדה קטנה ידעתי תמיד שאני רוצה שיהיו לי הרבה ילדים משל עצמי, ובנוסף, תמיד היה קיים בליבי חשק לאסוף ילדים מסכנים, כאלו שאין להם בית, ולתת להם את האימהות שהם כה זקוקים לה. זכיתי לראות דוגמה לכך מקרוב, כי סבתא שלי ואמא שלי, שתיהן היו כאלו. למרות שלא הוגדרו כמשפחות אומנה, הן תמיד הכניסו לבית הרבה מאוד אורחים ומתארחים. גם לתקופות ארוכות. הן התייחסו אליהם יפה ונתנו הרגשה כל כך טובה, כך שינקתי את זה מהבית.

"מאז שהקמתי את ביתי אהבתי תמיד לארח, לא רק את בני המשפחה הקרובים, אלא את כל מי שהגיע. אהבתי לקבל לביתי אנשים שונים ולעתים גם משונים. פעם הייתה אישה שהתגוררה לבדה בבניין כלשהו, בו היא טענה שהשכנים מציקים לה. אין לי מושג מה בדיוק היה הרקע, אבל בסופו של דבר היא התגוררה בביתי כמה חודשים. הייתה תקופה בה התארח אצלנו נער מרוסיה שלא שומר מצוות. כעבור כמה שנים דופק אצלנו במפתיע בחור חרדי ואומר: 'שלום, גרתי פה פעם'. התברר שזה היה אותו נער שעבר שינוי כל כך מבורך, וזה היה פשוט מדהים ומרגש. היה גם ילד חינוך מיוחד שהגיע אלינו דרך הרווחה והתגורר אצלנו במשך שנה, וכן בנות שהגיעו דרך אמנת חירום, מה שנקרא – 'מהרגע להרגע'.

"השתדלנו תמיד שהדלת תהיה פתוחה. זה לא רק שהאורחים הרבים נהנו מכך. גם אני אישית מרגישה שהרווחתי. האירוח מאוד תרם לי, זה נעים להרגיש שאתה יכול ומסוגל לעזור לאנשים, לתת להם בית חם, יחס מגן וכבוד במקרה שהם זקוקים לו".

בתקופה מסוימת עברה זהבה עם משפחתה להתגורר בארה"ב. "התגוררנו שם בדירה קטנה, לא ממש הכרנו את הסביבה והייתי בטוחה ששם, בניכר, לא אזכה לארח כפי שאני רגילה. אבל כנראה כשכל כך אוהבים משהו, אז זה קורה. כך נוצר מצב בו נודע לי על נער כבן שלוש עשרה, חבר של הבן שלי. אמא שלו יהודייה ישראלית ואביו כושי, גוי גמור. בשלב מסוים האמא חלתה והמשפחה של האב רצתה לקחת על הילד בעלות. כשהתוודעתי לסיפור הזה, הופעתי בבית המשפט והתחננתי לשופטת שבמקרה הייתה יהודייה, שהילד יבוא לחיות אצלנו. היה בדיון מישהו מטעם משפחת האב שטען מנגד שאין לנו אפשרות לתת לילד אפילו חדר פרטי, אבל אני התעקשתי. אמרתי לשופטת: 'אנחנו אוהבים אותו כמו בן שלנו, הוא כבר ישן אצלנו בבית בעבר ויש לנו הרבה מקום בלב בשבילו'. השופטת שמעה את כל זה והכריעה: 'הוא הולך אליהם'. "ובאמת", מתרגשת זהבה, "במשך שנה התגורר הילד בביתנו וכולנו היינו מאושרים. התחושה הייתה שלא רק סיפקנו לו בית חם ואהבה, אלא גם הצלנו אותו באופן ממשי, כי אם לא כן, הוא היה גדל במשפחה של גויים".

אומנה שיקומית

כיום זהבה מתגוררת בשכונת רמות בירושלים, והודות לתואר המקצועי שרכשה במשך השנים כעובדת סוציאלית (לא עובדת ברווחה) ומטפלת רגשית, היא פותחת את ביתה לנשים ולבנות הנמצאות במצב נפשי קשה. הן מגיעות להתגורר בביתה (תמורת תשלום) ומקבלות לא רק דיור מלא, מיטה, אוכל, וכדומה, אלא גם טיפול נפשי לאורך כל שעות היממה. "מדובר בנשים ובנות שזקוקות לא רק לבית שיארח אותן, אלא גם לאמנה שיקומית. אז הן מתגוררות אצלי ובמשך 24 שעות ביממה אני מלווה אותן ועוקבת אחר מצבן. אנחנו נוסעות לבריכה ולים, יוצאות להליכות, כשאפשר אני עוזרת להן למצוא עבודה ובכלל להסתדר בעולם. במקביל לכך אני גם נותנת הדרכה להורים או לכל מי שאמור לארח אותן בהמשך. המטרה של האמנה הזו היא לא שהן ימשיכו לגור אצלי עד מאה ועשרים, אלא יחזרו לביתן ויקיימו חיים תקינים. יש בנות שהיו כאן ולאחר מכן התחתנו. זה היה מרגש ממש.

"במקביל, אני גם עוזרת להן מבחינה בירוקרטית, מסייעת להן בהשגת ביטוח לאומי וסל שיקום, מלווה אותן לטיפולים פסיכיאטרים ומעניקה להן טיפולים רגשיים אינטנסיביים ותומכים. הודות לליווי הצמוד הן גם מקבלות הרבה פחות תרופות ממה שהיו מקבלות בלי זה, כי ברגע שיש מעקב צמוד וטיפול מתאים, לא חייבים לתת את המינון המקסימאלי".

ומה אומרים על כך בני הבית האחרים?

"הילדים שלי כבר גדולים. בנותיי הצעירות עדיין מתגוררות בבית, אבל בגלל שהן נשמו את האומנה מגיל צעיר ממש, הן פשוט למדו לחיות בתוך זה. אני חושבת שבסופו של דבר האומנה בעבר וגם זו שכיום, השפיעה על ילדיי רק לטובה. כי הם למדו להכיר סגנונות של אנשים, לכבד כל אחד ולא להיות שיפוטיים. הבת שלי כבר שנתיים מדריכה ב'שיח סוד'. היא פשוט 'התגלשה' לתוך התפקיד. זה היה מבחינתה מובן וברור. בפירוש נוצר לפעמים קשר ויש אווירה נעימה של בית".

בכנות – זה לא קשה לחיות עם הנשים והבנות האלו ללא כל הפסקה?

"בוודאי שזה קשה", מודה זהבה. "קודם כל, ברגע שאת פותחת את הבית שלך באופן מוחלט, הכל נחשף ויוצא גם החוצה. אין משפחה שאין בה סודות משפחתיים או דברים שלא רוצים שייחשפו בחוץ. אבל אני לימדתי את עצמי לחיות בחוץ בדיוק כפי שאני חיה בפנים. אני לא מתיימרת שיגלו שאני לא מושלמת ושגם לי יש קשיים מכל מיני סוגים".

(צילום: shutterstock)

אבל זה לא הקושי היחיד. "בנוסף", אומרת זהבה, "צריך להבין שהבנות נמצאות אצלנו לא רק בימות החול, אלא גם בשבתות ובחגים. רק תנסו לדמיין לעצמכם שולחן שבת עם בחורה שנתקפת לפתע בהתקף נפשי חמור, או מישהי שצריכים לעקוב אחריה במשך כל שעות היממה, כי הפסיכיאטר הזהיר שהיא עלולה לשלוח יד בנפשה. אלו דברים שלא קל להתמודד איתם. אבל העניין הוא שאני באמת אוהבת מאוד את הבנות האלו. זה כמו שמגדלים ילדים ולא עושים חשבון כמה בדיוק משקיעים בהם. גם כאן אני משקיעה את הנשמה ומחוברת אליהן. כשהילדים שלי היו קטנים הם תמיד שאלו אותי: 'אמא, את מי את אוהבת יותר – אותי או את אח שלי?' התשובה שלי הייתה: 'יש לי בלב אולם ענק לכל אחד בנפרד, וזה לא בא אחד על חשבון השני'. כך בדיוק גם לגבי הבנות שמתגוררות אצלי. יש לי אולם ענק לכל אחת מהן, ואני משתדלת לתת להן את כל החום והאהבה שיכולים להיות, מהמקום הכי עמוק בלב".

נכון להיום מארחת זהבה לא יותר משלוש בנות במקביל, בשל תנאי הבית שאינם מאפשרים יותר מכך. "אבל החלום שלי", היא מספרת, "הוא לשכור וילה ענקית ולארח בתוכה בערך חמש עשרה נשים ובנות. להפוך את זה ממש למשפחה אחת גדולה וענקית, עם חום, אהבה, וכל הדברים החשובים שצריך".

תוכלי להמליץ גם לאחרים לנהוג כך?

"אני לא יכולה להמליץ לאף אחד. כל אחד צריך לעשות את מה שנכון ומתאים לו. אבל באופן אישי אני מכירה סיפורים נפלאים על משפחות שלקחו ילדי אומנה וראו ברכה מיוחדת בכל מה שעשו. אישית הייתה לי מטופלת שבמשך תקופה ארוכה לא היו לה ילדים. היא ובעלה לקחו לאומנה שתי ילדות – תאומות וגידלו אותן במשך שנים. בהמשך נולדו להם בעצמם תאומות. גם אני רואה באופן אישי כל כך הרבה ברכה מאז שנכנסתי לתחום. ברור לי שכשהקב"ה רואה כמה אנו מתאמצים למען ילדיו, הוא לא נשאר חייב".

לרגל חודש כסלו, יוצאת הידברות ללקט סיפורי אור והוד על אנשים שמאירים את הדרך. גם אתם מכירים אנשים כאלה? אתם מוזמנים לשלוח את פרטיהם למייל debi@htv.co.il, או לכתוב עליהם בעצמכם. בואו ונפיץ יחד את האור הגדול!