עד שסופסוף הגיע הריאיון – מה תאונה עכשיו?

שמעתי סיפור יפה על עובד שיצא ממעגל העבודה. 30 שנה היה טכנאי רנטגן, ומצא את עצמו מפוטר כי הביאו אדם צעיר ממנו שיעשה את העבודה במקומו. הפנסיה היתה מוקדמת מדי בשבילו, והוא החליט לחפש מקום עבודה אחר באותו תחום. החיפוש הזה הביא אותו לשלוח עשרות קורות חיים במשך שנתיים ימים, ואף מעסיק לא קרא לו. אפילו לא התייחסו אל קורות החיים שלו, כי ראו את גילו המבוגר... כעבור זמן החל שולח קו"ח גם לתחומים אחרים, והנה זה נתפס – סוף סוף משהו טרח להתקשר אליו. היה זה מעסיק שחיפש עובד מחסנאי במושב קרוב לירושלים. מיודענו שמח על הריאיון שנקבע לו באחד מן הימים ל-10 בבוקר והוא החל בודק אפשרויות הגעה למקום. מברור שעשה נאמר לו כי יש אוטובוס שיוצא מירושלים לאותו מושב ב-9 בבוקר או 11 בבוקר. מיודענו התכוון לנסוע ב-9. תוך מחצית השעה הוא אמור להגיע למקום, כך יידעה אותו נציגת השירות לתחבורה ציבורית.

בוקר הריאיון הגיע. מיודענו יוצא 8/9 דקות לפני הזמן לכיוון התחנה, אך כשהוא מגיע לתחנה הוא רואה את האוטובוס, שהקדים להגיע, חולף על פניו. מרירות, אכזבה, כעס, שנאה. "ה', מה אתה רוצה ממני? אתה לא אוהב אותי...", מחשבות דיכאוניות נקרו בראשו.
לא חלף זמן, ורכב עצר בסמוך לתחנה. הנהג, שראה את מיודענו לבד בתחנה, זיהה אותו כחבר ילדות. ההתרגשות היתה בשיאה מצד הנהג, הוא לא ראה את חברו מזה 30 שנה. הוא שם לב כי פניו של מיודענו נפולות, שאל לשלומו והתעניין בעיסוקו. מיודענו, בפניו הדיכאוניות, בקושי חייך, אבל סיפר מהתחלה איך היה טכנאי רנטגן ופוטר, איך חיפש עבודה ואף אחד לא התייחס אליו... והנה קראו לו סוף סוף להיות מחסנאי במושב סמוך לירושלים, ועכשיו הוא כבר לא יקבל את העבודה הזו, כי פספס את האוטובוס. הנהג-החבר המופתע אמר לו: "וואו, אני בדיוק יוצא לאזור, ואני יכול לקחת אותך עד למקום. לדעתי, אתה תגיע הרבה לפני הזמן". מיודענו שמח כל כך. "או", חשב בליבו, "ה', אתה אוהב אותי, הנה זימנת לי רכב חדש מן הניילונים, כורסת עור מרופדת, מוזיקה נעימה להגיע עד למקום, ואני חשבתי שאתה שונא אותי...". לא עבר זמן נסיעה רב, ולפתע – התנגשות. משאית התנגשה ברכב מאחור... הנהג-החבר ומיודענו עצרו את נשימתם. כריות האוויר החלו להתנפח. צעקות, סירנות מכל עבר. תאונה.
מיודענו החוויר כסיד. "מה תאונה עכשיו? אני חייב להגיע לראיון...", חשב לעצמו, ורצה לצאת מהרכב, אבל המולת האנשים שהיתה שם לא נתנה לו לצאת עד שיפונה על ידי כוחות ההצלה, לא פחות ולא יותר לבית החולים, לבדוק שאין איבר פנימי שאולי נפגע.
מיודענו היה מיואש. בכפיה הובל לבית החולים. "מי צריך את זה בכלל?", דיבר לעצמו, אבל אף אחד לא שמע לו. פשוט פינו אותו בעל כורחו.
12 שעות היה במיון. כל פעם משהו אחר ניגש אליו, אבל לא ממש טיפלו בו, כי מצבו לא היה מסוכן. סופסוף הגיע אליו רופא, ואמר לו – "אדוני, מה, לא עשו לך צילומים? לך לעשות צילומים, אח"כ נבדוק אותך". מיודענו הלך לעשות צילומים וחזר, אבל רופא אחר, תורן, הגיע במקום הראשון. הוא שאל אם כבר עשה צילומים, מיודענו הראה לו שכן. "מה? אבל לא עשית את כל הצילומים... חסר לך צילום נוסף. לך לעשות אותו". כך עברו להן 12 שעות. מיודענו כבר חשב שהוא משתגע מעצבים, אבל הרופא התורן סוף סוף קיבל אותו. לאחר אבחנה ניגש אליו הרופא ואמר לו בהתלהבות: נס. נס קרה לך! שום איבר לא נפגע. מיודענו כמעט והתעלף. מה נס? שאג ממעמקי ליבו... הרופא, שראה כי פניו של הפציינט שלו מוזרים, שאל לשלומו, וכאן מיודענו כבר לא יכל לעמוד בלחץ, והחל לגולל בפניו את סיפור חייו. שהיה 30 שנה טכנאי רנטגן ופוטר, וחיפש עבודה במשך שנתיים והנה סוף סוף נקרא לראיון בתור מחסנאי, אבל פספס את האוטובוס, ובא חבר ילדות כטרמפ ותכנן לקחת אותו למקום, ואז קרתה התאונה והכל התפקשש לו... "מה?", שאג הרופא. "אתה טכנאי רנטגן?! אנו מחפשים בנרות, מזה 3 חודשים מפרסמים בכל מדיה אפשרית ולא מוצאים טכנאי עם ניסיון כמוך... חכה רגע כאן, אני תכף חוזר". עכשיו מיודענו כבר החל להאמין שכל הסיפור הזה הזוי לחלוטין. אבל לא לזמן רב. זה לא היה חלום. כעבור מספר דקות ניגשו אליו שני ג'נטלמנים חנוטים בעניבה ובחליפה יוקרתית, והושיטו לו יד. תוך 7 דקות בוצע הריאיון שבסופו התקבל מידית לעבודה.

מדהים איך כל נקודה שלנו בחיים מובלת על ידי כוח הבורא. האם הבורא שונא אותנו? חלילה, אבל הוא מתכנן לנו את מסלול החיים. על הדרך יש לנו שאלות, אבל בסוף הכל מתבהר. והעיקר – לא להתייאש, ולהישאר עם התקווה שלכל דבר יש זמן ולכל תהליך יש תכלית.

בהצלחה!