ניצלתי, הצלחתי להציל אחרים. בזכות... "אללה אכבר"

מכירים את המשפט הזה?
"אללה אכבר", ובעברית – "אלוקים גדול". ואם נדייק – "אלקים הגדול", בה' הידיעה.
טוב, נו... אתם בטח מכירים את שתי המילים הללו. איזה יהודי לא מכיר את הקריאה הזו, שמתלווה לכל קריאת מואזין, וגם, לצערנו, לכל אירוע מצער בארצנו...
אללה אכבר.
לי יש פרשנות אחרת לקריאה הזו, ועל זה סיפורי.

שמי תמיר.
נולדתי לפני 35 אביבים בקיבוץ "יד מרדכי". כמו שאתם בוודאי מבינים, את הדת הכרתי רק מהסיפורים. והסיפורים הללו, בגרסה הקיבוצית, לא היו מחמיאים, בלשון המעטה. על דברים כמו מצוות, תורה וכו' לא שמעתי כלל.

עברתי במשך שנות ילדותי את המסלול הרגיל של ילדי הקיבוצים. בית הילדים, תנועת נוער, וכמובן כמובן השיא שבשאיפה הקיבוצית, צבא. ולא סתם צבא, אלא הכי קרבי שיש. ואכן, התקבלתי לקומנדו הימי, ושם שירתתי חמש שנים עד לשחרורי בכבוד.

כמו כל חברי ליחידה, ובעצם כמו כל ישראלי ממוצע אחרי צבא, רציתי להתעופף מיד אחרי הצבא היישר לחו"ל. רציתי חו"ל, אבל לא סתם חו"ל... השתוקקתי למשהו מיוחד. ומכיוון שאני תמיד התייחדתי בלהיות מקורי ושונה, אז בזמן שחברי תכננו את הטיול השגרתי שלהם ורכנו על המפות של הודו ונאפל – אני הבנתי שמבחינתי, היעדים הללו נדושים מידי. לאחר חיפוש ארוך ויסודי החלטתי לטוס ל... אינדונזיה.
כן, ככה סתם... לאינדונזיה!
כזה אני, אוהב את השונה ואת החדש, את המאתגר והלא נתפס.

כמובן, לנסיעה לא שגרתית כזאת נדרשות הכנות לא שגרתיות, ולכן הסתערתי בחדווה ובסקרנות על כל פיסת מידע על הארץ המופלאה.
ישבתי שעות ואגרתי חומר כתוב, מצולם, ממש הכל. כיוון שאין למדינת ישראל יחסים רשמיים עם אנדונזיה, הבררה היחידה שעמדה לי, בזמן ההוא. להשתמש בדרכון האנגלי שברשותי, בזכות אמי שהגיעה מאנגליה כמתנדבת לקיבוץ לאחר קום המדינה, ופה היא מצאה את בעלה, שהוא אבי. אמנם גם אמי יהודייה, אך כמו אבי, זה לא ניכר בשום דרך וצורה.
כשהגיע הרגע להיפרד, נפרדתי לשלום מהורי הדואגים ומחברי התמהים על בחירתי.

טסתי תחילה לאירופה, ומשם לאינדונזיה. נחתי בג'קרטה עיר הבירה. מיד כשעברתי את דלתות הטרמינל, השאון וההמולה הכו בי כמו צונאמי סוחף. המוני המוני אנשים בצבעים שונים ובתלבושות משונות עוד יותר הזדקרו מול עיני מכל מקום שאליו הבטתי. מאות דוכנים בצידי הכבישים המכילים שלל מאכלים וריחות עזים. לקח לי כמה דקות להתאפס ולהבחין היכן אני נמצא, ולאן הובילו אותי רעיונותי.
אני באסיה.
במדינה מוסלמית.
מאוכלסת ברבע מיליארד תושבים!
כן, 250 מיליון!
היה קשה לתפוס את המספרים המדהימים הללו, במיוחד לצבר כמוני ממדינה זערורית כמו שלנו.
אט אט התחלתי להתרגל לתחושה החדשה והמשונה, והתחלתי לחפש את הנהג/מדריך ששכרתי מראש. לאחר שיטוטים ארוכים נמצא הנהג/מדריך בקרן רחוב כשהוא מעשן בניחותא סיגריה בעלת ריח מוזר משהו ושעון על רכבו המרופט.
לאחר זיהוי הדדי קצר התנפל עלי אחמד בחיבוק אוהב, כמו אח המוצא את אחיו האובד, והוסיף לחיבוק בצרחה גרונית "אללה אכבר".
חייכתי בנימוס והשבתי במבוכה "אהלן וסהלן" ידידותי, מאולץ משהו.
אך אחמד לא היה נראה מרוצה כלל מתשובתי.
"אללה אכבר", הוא חזר על קריאתו שוב, במלא ההתלהבות הראשונית.
לא כל כך ידעתי כיצד להגיב. גם את ה"אהלן וסהלן" ששלפתי בהברקה פתאומית לקח לי זמן לשלוף מירכתי מוחי.
החלטתי שמוטב לשתוק כל עוד אין לי משהו חכם ומבריק לומר. רק חייכתי את החיוך הכי ידידותי שהצלחתי להפיק באותו הרגע בתקווה שזה יספיק.
לאחר עוד כמה ניסיונות מצדו, ועוד כמה חיוכים שנהפכו לנבוכים מצידי, נפל לי האסימון. הוא כנראה רוצה שאחזור אחריו.
ואכן מיד לאחר הצעקה הבאה שיצאה מגרונו, "אללה אכבר", החריתי-החזקתי אחריו בקול שמנסה להישמע נלהב, "אללה אכבר".
את החיוך שהתפשט על פניו של אחמד אפשר היה למדוד בקילומטרים. הוא חיבק אותי שוב, ועלינו ברוח טובה ומחויכת אל הרכב.
לאחר מבט חטוף על הרכב גם מצידו הפנימי, כבר לא הייתי בטוח שהרכב-גרוטאה הזה יצלח את הסיבוב הראשון שבאופק, לא כל שכן את המסע הארוך והמפותל שתכננתי. אך הרבה זמן להרהורים לא היה לי. מצאתי את עצמי יושב לצדו של אחמד, כשמטלטלי במושב האחורי.
"אל תקרא לי אחמד, רק חמדי", קרא לעברי אחמד."ככה החברים הטובים שלי קוראים לי", הוסיף באביריות מחויכת ומעוטת שיניים.
נו... שיהיה חמדי. מה זה משנה.
חמדי החל בנסיעה, ואני חשתי שהושלכתי בבת אחת לרכבת שדים בלונה-פארק. התמרורים, הסימונים על הכביש וצפירות הנהגים מכל הכיוונים כנראה לא דברו, אפילו לא ברמז, על ליבו של חמדי. ובמחשבה שניה, הם לא דיברו לאף נהג בסביבה. זה דמה למלחמת כריות המונית, שרק נס שמימי ותמידי מונע מהם שלא להתרסק אחד לתוך השני.
חמדי התגלה כדברן מעולה ומתמיד, כך שכל כמה קילומטרים של התקדמות בדרך, התווספו לי גם ידיעות מפורטות על כמה שנים בחייו, במקביל. הסיפורים של חמדי דווקא היו מגוונים ומרעננים, אך מידי כמה דקות הוא היה מסיט את מבטו מהכביש אלי ושואג בחדווה, "אללה אכבר!". ואני, כבקי ורגיל, נכנסתי לענייניים מהר ושאגתי אחריו כהד, "אללה אכבר".
הריטואל הזה חזר על עצמו אינספור פעמים, עד שהפך במוחי לתגובה אוטומטית. "אללה אכבר" באוזן מביא אחריו "אללה אכבר" בפה.
באנגלית הסבירה של חמדי הוא סיפר לי בתיאור צבעוני ומלא חיים על אינדונזיה, על תושביה, על תרבותה, ועל הפלוקלור הייחודי שלה.

בזכות המראה המזרחי שירשתי מאבי, השתלבתי נהדר ברקע. יחדיו נסענו, אכלנו, ישנו וחווינו את אינדונזיה למלא אורכה. ג'קרטה, באלי, סומטרה, ולומבוק התגלו כערים יפיפיות ומלאות חיים. בין לבין ביקרנו באין ספור כפרים נידחים ומלאי קסם. חמדי ואני נקשרנו בקלות רבה אחד לשני, ודיברנו ללא הרף על כל מה שקיים בעולם.

אט אט התחלתי להתעניין, לראשונה בחיי.
בדת.
אולי זו האמונה היוקדת שבערה בו, שמא השינוי באווירה או שמא שניהם יחדיו, גרמו לי להתחיל ולהרהר... מי ברא את העולם? כיצד כל זה נוצר? למה אנו כאן? ועוד אין ספור שאלות שמעולם לא שאלתי את עצמי.
חמדי לא כ"כ הבין איך אדם יכול לא להאמין בכלום, אך הוא רק הקשיב לתהיות שלי וחייך באהדה. כמובן שלא שכח מידי כמה דקות, וככל הנראה גם אתם, קוראי, לא שכחתם... להזכיר לי בחיוך ובקול רועם "אללה אכבר", ואני כמובן משיב באינסטינקט, "אללה אכבר".

האמת שלא רציתי לסיים טיול משובח ומיוחד כזה.
אך לאחר חודש וחצי של הנאה, התחלתי להרגיש שארנקי כבר הולך ומצטמק במידה מדאיגה. כשסיפרתי לחמדי את הבשורה על עזיבתי הקרובה הוא לקח את זה קשה מאד, ובדמעות אמיתיות, חיבוקים עזים וכמובן מלמולים בלתי פוסקים של "אללה אכבר", התחלנו את המסע חזרה לעבר ג'קרטה, משם חיכתה לי טיסה חזרה לאירופה, ומשם לישראל.

ככל שהתקרב קיצו של הטיול המופלא, הרגשתי הרגשה מרירה על ההטעיה שהטעיתי את חמדי. הוא מצידו היה בטוח שאני אנגלי, וכלל לא העלה על דעתו שאני יהודי, ועוד מארץ ישראל. אני מצדי לא טרחתי לתקן אותו, מחשש שמא זה ירע לי. אך כעת, כשכבר הכרתי אותו טוב יותר, סיפרתי לו את האמת.

"אני יהודי, חמדי. ואני מישראל".

חמדי עצר בפתאומיות ובטלטלה את רכבו. הוא התבונן בי כלא מאמין, ובהתרגשות מופלאה החל למלמל ללא הפסקה "אללה אכבר", "אללה אכבר", כשבין לבין הוא מוסיף מילים כמו "מבני משה הנביא", "עם הספר".
לא הבנתי אותו כלל. מה הוא רוצה ממני? עם הספר??? ממה שזכור לי יש שבוע הספר... משה הנביא??? היה לי זיכרון מעומם ומעורפל על איזה נביא משה משיעורי ההיסטוריה, אך לא יותר מזה.
מאותו רגע ועד סוף הנסיעה ניכר היה שדעתו הוסחה מכל דבר אחר, זולת היותי יהודי.
נפרדנו בשדה התעופה, כשחמדי מרעיף עלי נשיקות נרגשות ואומר לעצמו, כלא מאמין, "תמיר היהודי", "משה הנביא" וכמובן-כמובן, "אללה אכבר".
ללא הפסקה.
קצת הצטערתי לאחר מכן שלא גיליתי לו את עובדת היותי יהודי כבר בהיכרות הראשונה שלנו. הייתי מרוויח מעריץ מושבע לאורך כל הטיול.

כבר בטיסה לאירופה הדהדו מילותיו באזני ללא הרף.
"יהודי".
"תמיר היהודי".
מעולם לא ייחסתי משמעות מיוחדת לכך, והשאלות החלו לצוץ מיד.
מיהו יהודי?
מהו יהודי?
למה זה מרגש כ"כ להיות יהודי?
הבנתי שאיפה שהוא פיספסתי משהו.
כשהגעתי לארץ ההחלטה כבר גמלה בליבי, לברר מה זה להיות יהודי. התחלתי לחפש ספרים על יהדות, ללמוד את ההיסטוריה היהודית ולשאול כל מי שבדל כיפה לראשו על אמונה ועל הדת היהודית.
מפה לשם, מישהו דחף לי את הטלפון של ארגון "ערכים". "להם יש תשובות לכל", הוא אמר לי. כך התגלגלתי לסמינר של "ערכים", שבו גיליתי את עצמי ואת יהדותי במלוא מובן המילה.
פתאום הבנתי מי אני. מאין באתי. וגם... לאן אני הולך.
אמנם לא שיניתי את לבושי ולא חבשתי כיפה לראשי, אך התחלתי להופיע בשיעורי תורה, ואט אט התחלתי להתפלל בכל יום ולהוסיף מצוות מידי פעם. אך חיצונית נשארתי כמו שהייתי. הייתי הולך בגילוי ראש לשיעור הקבוע ברובע היהודי בירושלים, ועל מפתן בית הכנסת הייתי שולף מכיסי את הכיפה ומהדק אותה אל ראשי.
ביציאה הייתי נפרד שוב מהכיפה בנשיקה, מטמין אותה עד לפעם הבאה, וחוזר לעבודה לרחוב יפו הסמוך, שם ניהלתי חנות.
בוקר אחד, רגיל למדי, אני מתהלך ברחוב הגיא ברובע, בדרכי אל השיעור היומי. לפתע, כמה סנטימטרים מול פני, אני שומע שאגה מוכרת... "אללה אכבר!". ואני, בלי לחשוב ולהבין יורה אוטומטית בחזרה את התשובה שנכנסה לי עמוק בלב ובראש. "אללה אכבר".
זה בא לי ממש בטבעיות, בזכות חמדי, ככה שאין לי שליטה על זה.
אחרי שניה אני מרים את העיניים, ורואה צעיר ערבי מתבונן בי מבולבל, ומיד מתעשת ומסית את מבטו לכיוון המשך הרחוב, לעבר קבוצת חרדים שהולכת שם. הוא עוזב אותי, ומיד מזנק ורץ אחריהם.
עובר עוד חלקיק שניה ואני רואה גם את הסכין הארוכה בידו. ומבין מה הולך לקרות.
אני מתעורר מהבלבול ומזנק מיד בעקבותיו, מגיע אליו ולאחר התמודדות מפחידה – מצליח להפיל אותו אל הרצפה ולהשתלט עליו. בכל זאת... קומנדו ימי זה לא משהו ששוכחים מהר.
תוך דקות ספורות מגיעים חיילים ומחליפים אותי. שוטרים, צבא. כל הרחוב מהומה.
כשלוקחים את המחבל הצעיר אל הניידת, הוא מעיף מבט לעיני, ואני רואה את התמיהה במבטו, כשהוא מבין שאני יהודי.
זה כמו לראות את האריה צופה בטרף עסיסי שכבר היה בין מלתעותיו, אך חמק ממנו.
בזה אחר זה נגשים אלי החבר'ה החרדיים, שהבינו שהם היו המטרה של המפגע, ובאים להודות לי על זה שניצלו בזכותי.
ואני, אני מנסה להסביר להם שאני עצמי ניצלתי.
בזכות...
אללה אכבר.
אלוקים גדול.
גם בבית הנשיא, לאחר כחודש, כשאני מקבל את אות הנשיא על פעולתי מצילת החיים, אני מנסה להסביר לכולם בזכות מה ניצלתי. בזכות מה הצלחתי להציל אחרים.
בזכות...
אללה אכבר.
אלוקים גדול.
הם לא מבינים אותי כ"כ.
אבל אתם מבינים. נכון?
אללה אכבר.

storyitzik@gmail.com