איך נדע אם המסמך הוא מקורי, או שמא זיוף?

הידע הגרפולוגי מסייע רבות לגילויי זיופים למיניהם.

בין שמדובר על זיוף חתימה או על זיוף מסמך, המומחה להשוואת מסמכים הוא המומחה שיפסוק בנידון.

חשוב לציין שהשוואת כתבים עומדת על יד הגרפולוגיה, אך אינה חלק ממנה. הידע הגרפולוגי מסייע רבות בידי המומחה לאיתור זיופים. הבנת התהליכים של תנועת הכתיבה, והכרת הבדלי הסימנים בין כתב למשנהו, תומכים את עבודת הזיהוי.

אך גם באלה אין בה די.

תחומו של הגרפולוג נוגע יותר להבנת תהליכים נפשיים ופיזיולוגיים הניכרים בסמני הכתב. תחום התמחותו הוא הייעוץ. לא כן המומחה להשוואת מסמכים, שאינו נדרש לאבחן את אישיותו של הכותב.

הוא מתמחה בתחום הטכני, מתמקצע בכימיה (של הדיו והניר לסוגיו) משתמש באור אולטרה סגול ואינפרא אדום, בהגדלות, במיקרוסקופים ובפעולות מעבדה אחרות.

בארץ ישנו קורס של המדינה בנושא השוואת מסמכים. דעתם של המורשים לכך מקובלת בבית המשפט, כל עוד הם עומדים בקריטריונים שקובע החוק.

מומחים כאלה עובדים במשטרה, במכונים אוניברסיטאיים לניתוח וזיהוי מסמכים, במכונים לרפואה משפטית ובתחום המשפטי הפרטי.

השאלה המעניינת יותר היא, מה הוא אחוז הטעויות בתחום.

מחקרים של ה- FBIשנערכו, בעיקר ע"י ד"ר משה קם, עסקו באחוז הטעויות באבחונים. ממחקריו עולה שאחוז הטעויות בין בדיקות שנעשו על ידי גרפולוגים משפטיים מומחים נעו בין 6.5%- 0.5%, בעוד שאחוז הטעויות שנעשו על ידי הדיוטות נע במחקרים השונים בין 26.1% – 38.3%.

למרות זאת, אמינותה של קביעת המומחה עדיין נתונה לחילוקי דעות מסוימים.

הסיבה העיקרית היא שבעוד שטביעת האצבע לא משתנה, כתב-היד משתנה בחלק מהסימנים. טביעת אצבע היא קבועה, ולכן לפיה קל להכריע. בכתב יש סימנים שיכולים להשתנות עם הגיל והמצב הנפשי, ומושפעים ממצב הבריאות.

אף על פי כן, יש סימנים קבועים, כעין "מכנה משותף" לכל כתבי היד של אותו כותב, שתמיד יישארו דומים. לשם כך צריך לבחון היטיב מספר כתבי יד של אותו הכותב.

קביעת אותו מכנה משותף בלתי משתנה נסמכת לעיתים על הערכות ולא על מדידות אבסולוטיות. חילוקי הדעות המקצועיים מועצמים, בשל חסרונם של קני מידה ברורים דיים לקביעת זיוף.

ההבדל בין חתימות שונות של אותו אדם יכול להיות גדול יותר מההבדל בין חתימה מקורית למזויפת.

השאלה היא מה הם השינויים ומה הן הזהויות בין החתימות, ואיזה משקל מקבל כל סימן. למשל – סימן ייחודי חריג וקבוע בכתב, משפיע על קביעת המומחה יותר מכמה סימנים די שגרתיים, בינוניים בעוצמתם, המופיעים בקביעות.

למשתנים אלו אין מדד קבוע להכרעה. יותר מכך, אדם יכול לסגל לעצמו סוגי חתימות שונות לצרכים שונים, או בתקופות שונות, ואז יקשה עוד יותר להכריע.

שיקולים אלה ואחרים גרמו לכך שבתי משפט בארה"ב דחו חוות דעת של מומחים מורשים, בטענה שלא נעשה מחקר מדעי אמפירי, הבודק את תקפות הטענה שאין כתבי יד זהים לגמרי.

בית המשפט דרש רמת ודאות בזיהוי הדומה לדגימת ד.נ.א., או טביעת אצבע. הסיכוי למצוא שתי טביעות אצבע זהות הוא אסטרונומי. משום כך התקשו המומחים לעמוד בכל חלקי תקנת דאוברט המונה את הקריטריונים המחמירים לקביעה מיהו מומחה, ועל מה מתיר בית המשפט להסתמך.

מכל מקום, קביעת מומחה על מסמך מסוים, אם הוא מזויף או מקורי, לא נסמכת על הסימנים הגרפולוגיים בלבד, אלא גם על הדיו והניר, כאשר כל האפשרויות שמציעה מעבדה מודרנית עומדים לרשותו של המומחה.

משום כך, קיום הבדל מהותי בין הגרפולוג, המאבחן אישיות ועוסק בצד הפסיכולוגי והייעוצי, לבין המומחה לכתבי יד העוסק בצד הטכני של המסמך.

בשנת1983  פרסם מגזין החדשות הגרמני "שטרן" חלקים ממה שנודעו אחר-כך בשם יומני היטלר. המגזין שילם כ-6 מיליון דולר עבור ששים ספרונים ושתי "מחברות מיוחדות", שכיסו את התקופה שמשנת 1932 עד 1945.

העיתונאי היידמן טען שגילה את היומנים במנחת מסוקים ליד דרזדן, והגיש אותם לבדיקה אצל מספר מומחים להיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. אלו הכריזו על האותנטיות של המסמכים. אף על פי שהיומנים לא נבדקו על ידי מדענים בצורה יסודית, לתגלית היה הד רב בכל העולם. בארה"ב הראתה הטלוויזיה צילומי תקריב של היומנים. גרפולוגית אמריקאית שראה את החתימה של היטלר בסוף היומן ידעה מיד שהיומנים הם זיוף. החתימה הייתה זהה לחתימה שהייתה לו בצעירותו. עם השנים הוא השתנה, והגרפולוגית ידעה שלא יתכן בשום אופן שהיטלר חתם כך בבגרותו.

בתוך שבועיים התגלה שהיומנים הם "זיוף מגושם וגרוטסקי". עורכי ה"שטרן" והמזייף משטוטגרט נעצרו ונשפטו.

את הסיפור הזה הבאתי כדי לחדד כמה קשה לזייף מסמכים.

המייל של עפרה הר כסף – kavnekuda1@gmail.com