יהודי תמיד הולך, אך אף פעם לא בורח

רבקה רוצה להציל את יעקב מפני חרבו המונפת של עשיו, ולשם כך היא מצווה עליו לברוח לחרן: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה" (בראשית כ"ז, מ"ג). רבקה משתמשת בלשון "ברח". גם ההפטרה של פרשתנו פותחת במילים: "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם" (הושע י"ב, י"ג).

מעניין לראות, שכשפרשתנו מתארת את יציאתו של יעקב, היא איננה משתמשת במונח "בריחה": "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כ"ח, י'). יעקב יוצא, יעקב הולך, אולם לא מוזכר שהוא בורח או נס על נפשו.

יותר מכך, הפעם הראשונה שהתורה מספרת על מישהו שהלך לישון באופן "מאורגן", היא אצל יעקב – "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כ"ח, י"א). יעקב לקח מאבני המקום כדי לשים מראשותיו, חלם חלום והקיץ משנתו ("וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ" – כ"ח, ט"ז).

נמצאנו למדים, שיעקב יצא, הלך ואפילו ישן, אולם לא מוזכר שהוא ברח. יעקב לא מתייחס לסיטואציה בה הוא נמצא בתור בריחה.

ה"בית הלוי" על הפסוק: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כ"ח, י') מדגיש, שבפסוק מוזכר שתי לשונות – יציאה והליכה. מה ההבדל בין "יוצא" ל"הולך"?

ישנן שתי סיבות עיקריות הגורמות לאדם ללכת ממקום אחד למקום אחר. גורם אחד הוא עצם היציאה מהמקום הראשון, בגלל סיבה כלשהי המכריחה אותו לצאת משם, למשל – איום על חייו, שלא משנה לאדם לאן ילך, העיקר לא להישאר היכן שהוא כעת. הגורם השני הוא לא עצם היציאה והעקירה מהמקום הראשון, אלא ההגעה למקום השני, משום שהוא צריך להיות במקום השני לרגל עיסוקיו או עבור כל סיבה אחרת.

אצל יעקב התורה מדגישה גם את היציאה וגם את ההליכה. משום שקיימות שתי סיבות שונות להליכתו של יעקב. עצם היציאה, על פי עצת רבקה אמו, אשר נודע לה על כך שעשיו חפץ להורגו, ומבחינת רבקה העיקר שיעקב ייצא מביתה ופחות חשוב להיכן ילך, בבית הוא לא יכול להישאר. סיבה נוספת היא ציוויו של אביו יצחק, שלא ידע על כך שעשיו רוצה להורגו והוא ציווה עליו ללכת לארם כדי לקחת אישה מבנות לבן (כח, א) ללא קשר לעניין עם עשיו. אם כן, אצל יעקב, גם עצם היציאה הייתה תכלית בפני עצמה בגלל ציווי אמו והאיום על חייו, וגם ההליכה לארם הייתה תכלית בפני עצמה, כדי לקחת משם אישה בציווי אביו.

יעקב מלמד אותנו שאין דבר כזה באמת "לברוח". האדם היהודי נישא בכל רגע נתון על כפות ידיו של הבורא. "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם – שָׁם אָתָּה! וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל – הִנֶּךָּ. אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר, אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם, גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ. וָאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי, גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ, וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר, כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה" (תהלים קל"ט).

יעקב מלמד אותנו דבר נוסף וחשוב מאין כמוהו – "אכן יש אלוקים במקום הזה, ואנכי לא ידעתי". אצל יעקב, מה שחשוב זו לא רק היציאה או ההגעה, אלא גם ההליכה עצמה. הדרך עצמה. "במקום הזה".

עם ישראל נמצא תמיד במצב של "יציאה" או "הליכה", ועליו לזכור את מה שגילה יעקב – יש אלוקים "במקום הזה". ידיעה זו החזיקה את יעקב בגלותו, והיא גם שאמורה להחזיק את עם ישראל בעודו בגלות.

יהודי יוצא, יהודי הולך, אולם הוא אף פעם לא בורח.