מנאמנות – רק מרוויחים. משקר – מפסידים

יעקב אבינו, שהכתוב מעיד עליו שהיה "איש תם יושב אהלים", בא ללבן רק במקלו, ולבן מנסה לרמותו בכל הרמאויות האפשריות. למרות הפעמים הרבות בהן היתל בו לבן והחליף את משכורתו עשרת מונים, יעקב אף פעם אינו מועל בתפקידו, ואת עבודתו הוא עושה על הצד הטוב ביותר.

יותר מכך, בנוהג שבעולם ששכיר המתקבל לעבודה, בתקופה הראשונה אין זריז ונלהב ממנו, עובד הוא שעות נוספות ומשתדל לשאת חן בעיני מעבידו. בהמשך הוא נכנס לשגרה, התלהבותו פגה והלהט נשחק. ואילו אצל יעקב אבינו – מחדש הגאון רבי וידאל צרפתי זצ"ל בספרו "צוף דבש" – לא חלה כל ירידה במוסר העבודה, אלא "ויהיו בעיניו כימים אחדים" (כ"ט, כ') – בכל הימים והתקופות שררה אחידות, ותמיד עבד כמו ביומו הראשון.

והנה, לכל אורך השנים, נראה לעומד מן הצד כי בגלל היצמדותו לאמת – יעקב מפסיד, ולפחות אינו מרוויח. נראה שאילו היה נוהג כמעבידו לבן, מעלים פה ומחסיר שם, היה מצליח להציל מלבן יותר.

והנה בסוף, אנו מגלים כי לא רק שלא הפסיד מאומה, אלא הצליח למעלה מן המשוער, ונכסיו התרבו יותר מנכסיו של לבן. וכמו שאמר יעקב ללבן: "כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב ויברך ה' אותך לרגלי" (לעיל ל', ל').

והרה"ג ר' יצחק דיין בספרו "פניני הרביד" מטעים שיותר מכך, דווקא ממעשה הרמאות של לבן – צמחה ליעקב ההצלחה. ואפילו ברמאות הגדולה ביותר, שהחליף את רחל בלאה, היתה ליעקב ברכה, שהרי לאה ילדה לו את רוב הבנים, בעוד שרחל היתה עקרה. וכן דווקא מזה שהחליף משכורתו עשרת מונים, הרוויח יעקב, וכמו שהעיד: "אם כה יאמר נקודים" וגו'. ובזה מדויק מה שאמר יעקב לנשותיו: "ואביכן התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים, ולא נתנו אלוקים להרע עמדי".

לפיכך, כאשר שמע יעקב את בני לבן טוענים כי את רכושו הגדול הוא לקח מאביהם, וחששותיהם התבססו על כך שהנה ללבן עצמו יש הרבה פחות רכוש, בא יעקב ללמד לנשותיו, רחל ולאה, איך באמת זכה לכל העושר הגדול הזה. הוא קורא לרחל וללאה השדה אל צאנו, ומספר להם על כך שעבד בכל כוחו את אביהן, והסביר להם שהשכר הגדול שקיבל הוא בגלל שהתאמץ בכל כוחו בעבודתו עם לבן, וגם בתנאים קשים ותחת מסע רמאויות, עשה מלאכתו ביושר ובנאמנות. וזהו שאמר להם: "ואביכן התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים ולא נתנו אלוקים להרע עמדי".

והדברים מפורשים בדברי רבנו הרמב"ם בספרו "משנה תורה" (הלכות שכירות סוף פרק י"ג). תחילה הוא מזהיר על ענין מוסר העבודה של הפועל: "כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן". וכאן חורג הרמב"ם מדרכו בכתיבה ההלכתית ומוסיף את החידוש הבא: "וכן חייב לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: כי בכל כוחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר אף בעולם הזה, שנאמר ויפרוץ האיש מאוד".

פעמים נראה כי אדם הנוהג בישרות ונמנע מתחבולות מפסיד מכך, אך בסופו של דבר הכל נוכחים לראות כי הוא מצליח יותר מכולם. ומנגד, פעמים אדם חושב שירוויח עוד כמה שקלים כתוצאה מחוסר יושר, אך למעשה הוא רק יפסיד מכך. כי רק מיושר מרוויחים, ובמזומן.

* * *

חז"ל ביארו זאת במדרש תהלים (ז', י"א) באמצעות משל: השקר בא אל נח בבקשה להיכנס לתיבה. אמר לו נח: "אינך יכול להיכנס אלא אם כן תביא אתך בן זוג". הלך השקר ומצא את פחתא (הכוח המזיק והמפסיד). שאלו פחתא: "מהיכן אתה בא?". אמר לו השקר: "מנח, בקשתי להיכנס לתיבה, ולא הניח לי משום שלא היה לי בן זוג". הציע השקר לפחתא להיות בן זוגו. אמר לו פחתא: "ומה תיתן לי". אמר לו השקר: "נסכם בינינו שכל רווח שבעולם שיעשה על ידי, כלומר על ידי שקר, יבוא לידך ותוכל להזיקו ולכלותו". הסכים פחתא, והלכו שניהם אל התיבה. בסיום המבול אחר שיצאו מן התיבה, היה השקר עושה עסקים ופחתא מסכל אותם. בא השקר אל פחתא ושאלו: "היכן כל הרווחים שהרווחתי?". אמר לו: "וכי לא סיכמנו שכל מה שאתה תעשה אני יוכל להפסידו?!...". ומסיים המדרש שעל זה נאמר: "..הרה עמל וילד שקר".

ההסכם בין השקר והפחתא שריר וקיים עד עצם היום הזה, ולכן כל רווח שבא על ידי שקר, הוא רווח מדומה. לשעה קלה נדמה אמנם שיש כאן רווח, אך מהמדרש אנו למדים שסופו הפסד.