בואו נעבור עם הילדים שלנו את התהליך של החינוך

פגשתי אדם יקר שעבר ילדות קשה בעניות מחפירה, והוא שוחח איתי על העניים של פעם. אלו שלא היה להם מה לאכול, שהולכים לישון עם בטן ריקה וקמים עם בטן ריקה עוד יותר, ואז מחפשים הזדמנות שתסייע לגייס את השקלים הראשונים של היום בכדי לקנות ארוחת בוקר. והוא אמר לי: "היום לא יודעים מה זה עוני! פעם היו עניים באמת"....

אמרתי לו: "לעניות דעתי, העניים של היום, שזה רוב ככל בני העולם, עניים הרבה יותר מהעניים של פעם. כי פעם המינימום שהיה לאנשים היה "אפס", ואילו היום יש לכולם "מינוס". לעניים של פעם לא היה תמיד מה לאכול, אולם מעולם לא היה להם חוב של שקל. אם לא היה שקל בכיס – לא היה אוכל בצלחת. העניים של היום עובדים ומרוויחים 20 ו-30 אלף שקל לחודש, אבל חיים ב25 ו-35 אלף שקל. צוברים כל חודש גירעון של עוד 5 אלף שקל מינימום, ובסוף השנה מגיעים ל-60 אלף שקל מינוס. ואז אחת מהשניים – או שלוקחים הלוואה נוספת, או שמוסיפים עוד שעות לעבודה. והם מרגישים מפרנסים בכבוד, מרגישים חזקים. כל "עובד" כזה תופח לעצמו על השכם ואומר: "אני מרוויח בחודש את מה שאבי לא עשה בשנתיים". ואז, לאות הערכה על העבודה הקשה – יוצאים לנופש שלוש פעמים בשנה במקום פעמיים או פעם אחת, טסים לחו"ל להרבה יותר זמן למקומות יוקרתיים ויקרים יותר, ואומרים לך: "מה אתה רוצה? ברווחים שאני עושה מדי יום מגיע לי גם קצת לנוח". אז מי עני יותר?".

בן שיחי, שאופיו הגון יותר מהממוצע, הודה לממצאים, אולם באותה נשימה ציין שבמבט שטחי זה נראה שהעניים של היום חיים טוב יותר מהעניים של פעם. עניין של הסתכלות... כי מי שישן רעב, לכאורה, ישן טוב יותר ממי שחושש בכל בוקר מהשיחה התורנית של הפקיד בבנק, ומהסיכוי של לאבד דירה בגלל משכנתא שלא תשולם, ומהחשש המתמיד להתרסקות כלכלית בתוכנית הניהול: "נוציא תמיד יותר ממה שנכניס וניקח הלוואה נוספת"....

ידידי, כלכלן בטבעו, שיבר את אזני במחקר שגילה את הממצא דלהלן: לא משנה כמה אדם מרוויח, תמיד הוא מבזבז יותר, וככל שהוא עשיר גדול יותר הוא מבזבז יותר מהכסף שיש לו. רק בממדים גבוהים במיוחד של הכנסות שאליו מגיע האדם הוא מבזבז פחות ממה שהוא מכניס, וגם זה רק משום שכבר אי אפשר לבזבז כאלה סכומים"....

מגיע שלב שאליו אתה מגיע ואתה כבר חייב להיעצר בהוצאות. מה תעשה? תחתוך דולרים בסלט?! אז עושים את הדברים "המינימאליים" שאיתם אפשר לחיות – אוכלים פי עשרה מכולם, טסים פי עשרה מכולם, אבל משום מה הכסף לא נגמר, כי הוא נכנס בכמויות אדירות.

אולם עד שמגיעים לסכומים ההזויים הללו, בני אנוש בדרנו חיים ומבזבזים יותר ממה שיש להם. כלומר, כל אדם בעולם, נכון להיום, הוא עני הרבה יותר מהאנשים של פעם. אז היו מקרים שהיו אנשים נורמאליים שאומרים: "אין לי כסף, אין בנק שמממן לי את הסעודה או את הנופש הזה, אז אני לא יוצא לנופש, לא אוכל את סעודת היוקרה הזאת". היו כאלה...

הבנקים הגיעו למסקנה שאנשים אוהבים להתעלל בעצמם, ומאז התפתחה תורה שלמה שאומרת – בוא קח הלוואה, תרכוש דירה יוקרתית, ריהוט יוקרתי, רכב יוקרתי, אבזור יוקרתי, ואז פשוט תחליט לשפץ, לחדש, לאבזר, לצאת לחו"ל, לחזור לנופש. ובקצרה: קח הלוואה ורכוש יותר מהמושגים שלך, יותר מהיכולות, ותהיה עבד של חובות, בנקים ובמקרה הגרוע שור אפור שחור או בעל כל צבע קודר אחר.

המערכת לא טיפשה. היא מגלה שאנשים לא באמת קורסים. מה שקורה בפועל זה שהם עובדים קשה יותר, מגייסים עוד כסף, לוקחים כסף מהמשפחה כדי לכסות את החובות, ולבסוף, גם אם מישהו ניזוק, זה משתלם לכולם.

הלחץ והעומס מחיי המותרות גורם לעובדים להוסיף שעות עבודה, לבוסים להכפיל את הרווחים, לתאגידים הממשלתיים והפרטיים לגזור מיסים וקופונים יתרים – סוג של עגלה דוהרת שמעניקה לכולם את התחושה של "הנה אני חי חיים של עשיר, יחסית לאבא הדלפון שהיה לי"....

אבל אבא שלך היה יכול לישון בכל יום "בין שתיים לארבע", ולצאת ביום שלישי בצהריים מהעבודה, ולהגיע בכל ערב מוקדם הביתה, ולשכוח בבית מהעבודה עד למחרת, ולא לזנק לכל "צלצול" טלפון / סמס / מייל / ווטסאפ או שאר מרעין בישין. אבא שלך היה אבא, בעל, אח ואפילו בן במשרה מלאה. אתה לא ממלא אפילו תפקיד אחד מהם בחצי משרה...

"כל הדוחק את השעה, השעה דוחקתו. וכל הנדחה מפני השעה, שעה נדחית מפניו" (ברכות ס"ד ע"א). זה בדיוק ההבדל בין הדור הזה לדור הקודם. בדור הקודם, אדם היה אומר לעצמו: "השעה דוחקת אותי? אני לא דוחק אותה, אמתין בצד עד שיגיע היום שלי". ויום יבוא והיה מגיע היום שלו. הדור שלנו הוא דור שדוחק את השעה, זה דור שאומר: "אין לי כסף? אני אחיה כאילו יש לי כסף, אעבוד יותר קשה, אוסיף משמרת".

וכבר מגיע דור חדש יותר, "עבד" גדול יותר לחיי "העושר"... אין לי כסף? אני אלמד איך מוכרים דרך האינטרנט שואבי אבק, ואני אעשה את זה לאחר שעות העבודה מהבית". אתה שואל אותו: "אבל למה?!". הוא עונה לך: "אני המיליונר הבא"....

אלו בעצם דוחקים את השעה, ומי שדוחק את השעה, השעה דוחקתו.

אין לך כסף? אל תשתולל, אל תלך לנופש, אל תאכל במסעדה היוקרתית, תאכל "בינתיים" קרקר עם גבינה ועגבנייה.

זה נכון לגבי פרנסה וזה נכון גם לגבי חינוך הילדים. מה אתה רוצה מהילד? או שהוא בעולם המושגים שלך, או שהוא לא. אם הוא לא במושגים האלה, מה אתה דוחק אותו? מה מחייב אותך עכשיו לגרום לכך שהוא יתפקד בדיוק כמו שאתה רוצה, וילמד בדיוק כמו שאתה אוהב, ויהיה עדין נפש ואציל רוח בדיוק כמו שאתה מאמין שהוא אמור להיות? מה לך ולו? הוא לא בדרגה הזו? או שתהפוך אותו בדרך חינוך נכונה לבעל דרגה כזו או שתתעלם. הדוחק והלחץ שאתה משדר להתנהגות וליכולות שלו, במקרה הטוב לא יעשו כלום, ובמקרה הגרוע יהרסו את הסיכוי לשינוי לטובה בהמשך הדרך.

הדוחק בחינוך הילדים נובע, בדרך כלל, לא מכך שאנחנו רוצים "לחנך" את הילד, אלא בגלל שאנחנו רוצים "ילד מחונך".

אנחנו לא רוצים לעבור את התהליך הארוך והמייגע הזה שנקרא "חינוך", אנחנו רוצים קיצור דרך, משהו שיעניק לנו כאן ועכשיו ילד עדין ומתחשב, אהוד על מוריו וחבריו, מצטיין בכל מקצוע, ובקיצור: יצרן נחת 24/7.

כלומר, אנחנו דואגים לעצמנו – איך זה יראה בעיני החברה? איך זה יראה בעיני? אני עושה בושות... אני אבא שלא מצליח עם הילדים שלו, הם לא גדלים בצורה שאני רוצה שהם יגדלו. זהו היסוד המבדיל בין הורה שמעוניין לעבור עם בנו תהליך של חינוך, להורה שמעוניין לראות תוצאה של בן מחונך. הורה מחנך אמיתי, רוצה להיות עם ילדו בחוויית החינוך, לעמוד לצידו במשברי החיים, לשמוע את מצוקותיו ולפתור אותן, ובשום אופן לא "רק" לקבל מוצר מוגמר.

ואשר על כן, גם על זה נאמר "כל הדוחק את השעה, השעה דוחקתו". "כל הדוחק את הילד, הילד דוחקו". זוז הצידה, תירגע, תנשום עמוק, תחשוב מה קורה לילד שמתנהג בצורה כזו? מה עובר לו בראש? מה יכול לגרום לו "לרצות" לקום מחר מוקדם? מה יכול לגרום לו "לרצות" להתנהג יפה עם אחיו וחבריו? מה יכול לגרום לו "לרצות" ללמוד טוב, להתפלל טוב, ובעצם לעשות לך נחת? תחשוב, ותחשוב במקומו, במבט שלו, בהבנה שלו, בילדותיות שלו.

ובפסוק אחד: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כ"ב, ו'). לא על פי דרכך, לא על פי הבנתך, ולא על פי קיצורי הדרך שלך – על פי דרכו!

יזכנו ה' יתברך לנהל אורח חיים מחונך, ולחנך את בנינו באהבה, ולחוות הצלחה בשני המישורים ובכלל.