במחשבה תחילה לפרשת ויצא: מה שטוב ליהודים – טוב גם לסורים

"מהו העץ האהוב עליך?", שאל המורה את דודי.

"אקליפטוס", השוויץ דודי בידיעותיו.

"גש ללוח בבקשה", ביקש המורה, "וכתוב אקליפטוס".

"במחשבה שנייה", התחרט דודי, "אני אוהב יותר דקל"...

* * *

יעקב אבינו מתכונן לקיים את ציוויו של הקב"ה ולחזור לבית אביו בארץ כנען, לאחר עשרים שנה ששהה בבית לבן. בזמן שלבן הלך לגזוז את צאנו, מצא יעקב את שעת הכושר להסתלק מביתו.

התורה מציינת "ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא" – יעקב לא גילה ללבן לפני הבריחה שהוא עתיד לברוח ממנו.

אתם שמעתם פעם על מישהו שמתכוון לברוח, ולפני שהוא בורח הוא הולך לספר למי שממנו הוא בורח על תוכניתו לברוח?

מהי ההדגשה המשונה הזו שיעקב לא גילה ללבן שהוא מתכוון לברוח ממנו? וכי מי פתי יעשה כזה דבר?!

תדמית הסוחר הנכבד ששב למולדתו לאחר שנים רבות, הייתה סיפור הכיסוי של המרגל אלי כהן הי"ד. הוא הגיע לסוריה במסווה של סוחר עשיר, ובמשך זמן ארוך, ובשקדנות רבה, רכש את אמונם של אישי ממשל וצבא, תוך שהוא מעביר ידיעות לשולחיו על הנעשה בסוריה בחדרי חדרים.

באחת מהפעמים שישב אלי כהן עם רמטכ"ל סוריה, התגלגלה השיחה על ה"יאהוד" ברמת הגולן. הרמטכ"ל התאונן בפני ידידו החכם שהוא נתקל בבעיה שאינו מוצא לה פתרון: היהודים נטעו עצים רבים על שפת הכבישים ברמת הגולן, כאשר חיילי סוריה מנסים לצלוף בהם כדורי מוות מרחוק – הם אינם מצליחים בכך בשל העצים הצפופים.

המרגל ביקש תמונות כדי לראות באילו עצים מדובר. לאחר מכן הוא המתיק סוד באוזני הגנרל: "אני לא יודע כרגע מה אפשר לעשות עם היהודים שמתחבאים מאחורי העצים, אבל דע לך, אדוני הרמטכ"ל, שבידיך אוצר! עצים אלו הם עצי אקליפטוס והם ידועים בצמיחתם הפורייה.

"כרמטכ"ל, אתה הרי מופקד על קווי הביצורים וההגנה של סוריה בגבולות. צווה על חייליך לנטוע עצי איקליפטוס לאורך המוצבים ותרוויח רווח כפול: מה שטוב ליהודים, טוב גם לסורים – העצים יסתירו את החיילים שלך מעיניים לא רצויות ויקשו על הפגיעה בהם. שנית, החיילים יוכלו לשהות בצל העצים בלא לאבד מכוחם תחת השמש הקופחת".

העצה הנבונה של הסוחר מצאה חן בעיני הגנרל והוא ציווה להביא שתילים בוגרים של איקליפטוס ולנטוע אותם במהירות לאורך תוואי המוצבים הצבאיים לאורך סוריה.

האיקליפטוסים של אלי כהן עשו את העבודה: במלחמת ששת הימים ידעו טייסי חיל האוויר של מדינת ישראל למקד את פגיעותיהם במדויק בכל מוצב צבאי ולהשמיד אותם, בלי להתאמץ יתר על המידה...

בספר "שמועה טובה" מבאר את כוונת הפסוק שיעקב לא סיפר ללבן שהוא "בורח", כך: לאחר נתינת הברכות ציווה יצחק את יעקב לברוח לחרן ולשאת אישה מבנות אחי אמו, לבן, עד שיירגע עשו מתכניתו להרוג את יעקב.

עשה יעקב חשבון בנפשו, שאם יֵדע לבן שהוא בורח כעת מפני עשו אחיו, הרי שלא יסכים לתת לו את בתו לאישה ולהכניס אותה בסכנת נפשות. שכן אם יבוא עשו להרוג חלילה את יעקב, בוודאי שגם רעייתו של יעקב תהיה בסכנה.

זו כוונת הפסוק, שיעקב לא גילה ללבן – כאשר הגיע לביתו – "כי בורח הוא", מפני עשו אחיו.

לפי האמור, הוא מבאר את טענת לבן ליעקב, אחרי שהשיג אותו בהר גלעד: "למה נחבאת לברוח... ותנהג את בנותי כשבויות חרב". הרי עכשיו בנותי נמצאות בסכנה מתמדת, כאילו נפלו שבויות במלחמה.

* * *

בדרך רמז, ניתן ללמוד מכאן נקודה טובה לחיי המעשה: הגנרל הסורי ששמע למרגל הישראלי, הציב דגל בולט על נקודות החולשה שלו בלי לחשוב פעמיים, מה שגרם לנזק אדיר בשלב מאוחר יותר. גם יעקב לא ממהר לספר ללבן שהוא "בורח", מתוך מחשבה על העתיד.

לכל אחד מאיתנו יש נקודות חולשה, תחומים שבהם הוא מוצלח פחות. אין מצווה לגלות את החולשות הללו ולהבליט אותן. למרות הרחמים שאולי יסחט כשיספר אותן – גילוי החולשות יכול לגרום נזק גדול יותר בהמשך.

כמובן שלשקר אסור. אבל אין צורך "לאהוב דקל" במחשבה שנייה, ניתן לעשות זאת גם ובעיקר במחשבה תחילה...