אבי בניון: "אני לא רוצה להגיע מהר, אלא להגיע באמת"

לפני עשר שנים נקלע אבי בניון, יוצר מוכשר ותמיד 'אח של', למשבר קשה אשר שינה את חייו מן הקצה אל הקצה. משבר זה, אשר עצם קיומו היה ידוע עד כה למעטים, חושף את שורשי השינוי המשמעותי שחלו בחייו הסוערים. "בתקופה ההיא הייתי נשוי ואב לילד", משתף בניון, "חשבתי על אפיקי הכנסה נוספים, והחלטתי לפתוח חנות לכלי נגינה.

"אני לא איש עסקים גדול, והיום יודע שגם לא מוצלח במיוחד. לקחתי חסכונות, שכרתי מקום, ופתחתי את החנות – שגם הייתה הגשמת חלום מבחינתי. מהר מאוד הבנתי שעשיתי השקעה לא נכונה. אני מוזיקאי, וכאמור לא איש עסקים ממולח, ותוך חמישה חודשים מיום הפתיחה הבנתי שאני מאבד אחיזה ושזה הולך למקום לא טוב.

"מכאן דברים התדרדרו עוד ועוד, ואחרי תקופה קצרה מכרתי את הבית שלנו כדי לסגור את החובות. זו הייתה תקופה מאוד מאוד קשה. בסוף התברר שמכירת הבית לא סגרה את החובות, ונותרו לנו עוד גם לאחריה. הדבר הזה טלטל את החיים שלנו, וכמובן שהשפיע גם על היצירה שלי. רק לאחרונה, במבט מפוכח לאחור, אני רואה כמה טוב יצא מכל זה, ולמה הקב"ה גלגל דווקא כך את הדברים".

ואז עמיר הצטרף לחיפושים

אבי בניון, כמעט קשה להאמין, הוציא את אלבומו הראשון: "לא אוותר" לפני 15 שנה, ומאז נחשב בעיני רבים כאחד הקולות המעניינים בז'אנר המוזיקה היהודית המתחדשת. בניון, נשוי ואב לשלושה המתגורר בעיר הולדתו באר שבע, הכריז לפני כשלוש שנים על פרישה ממוזיקה, וכיום עוסק בעיקר בחינוך.

בניון, המלמד מקצועות קודש בישיבה התיכונית בירוחם, ופעיל במיזם 'כנפי רוח' להעצמת נערים הפועל בה, גדל בבית מסורתי שאינו שומר שבת כהלכתה, אך בהמשך עשה דרך ארוכה וטובה אל חיק היהדות באופן שלם

"כל חיי עסקתי במוזיקה", מספר בניון. "כבר בגיל שש לקחתי לידיים את הגיטרה שעמיר קיבל במתנה. עמיר לימד אותי לנגן את השיר הראשון בחיי, קלטתי שאני מבין את ההיגיון, ומשם זה המשיך. מעבר לכך, אבא שלי גם עסק במוזיקה, וכמובן עמיר היה תמיד ברקע ומאוד הצליח, גם זה מאוד כיוון אותי לתחום המוזיקלי.

"גדלתי בבאר שבע, בבית מרוקאי טיפוסי פשוט, ואני זוכר תמיד אנשים מאוד חמים סביבי. הבית שלנו לא היה בית דתי, אבל הייתה הרבה מסורת, וגם קידוש, חגים, וכו'. לקיום חיי שמירת תורה ומצוות באופן משמעותי הגעתי מאוחר יותר, בכוחות עצמי.

"אני זוכר שכבר בתיכון היו לי הרבה שאלות. תמיד שאלתי את עצמי מהי מהות החיים, מה אני עושה פה, ודברים כאלה. בעולם החילוני אין הרבה תשובות לשאלה הזו. הייתי קם, אוכל, לומד, מבלה, ישן, שוב קם, אבל לא הייתה משמעות. כשהייתי בצבא התחלתי לחקור יותר ברצינות את העניין, אבל עדיין לא עשיתי עם זה הרבה. רק הנחתי תפילין מדי פעם.

"אחרי תקופה מסוימת החלטתי להתחיל לשמור שבת, בלי לדעת מה אני עושה בכלל. זה פשוט הרגיש לי נכון. לאחר מכן כבר חיפשתי מקום ללמוד בו תורה, וגם עמיר הצטרף לחיפושים. די מהר מצאנו בית כנסת ליד הבית, והתחלנו להתפלל בו ולשמוע שיעורים.

"האלבום הראשון שלי נכתב על התפר שבין העולמות הללו, ואפשר לשמוע שם את ההתחלה של ההתחזקות. באלבומים שהגיעו אחריו השיח הרוחני כמובן כבר הרבה יותר נוכח. בתקופה ההיא גם זכיתי להקים משפחה, וההתקרבות לה' הלכה והתעצמה. נכנסתי לכולל של בעלי תשובה לכמה שנים טובות, ותוך כדי זה המשכתי ליצור.

"אחרי האלבום החמישי שלי, שיצא לפני שלוש שנים וסיכם 15 שנים של יצירה, הרגשתי שאני צריך להחליט לאן פניי. בצעירותי עשיתי תואר בחינוך מיוחד, וחשבתי ברצינות לעסוק בחינוך. כשעשיתי מוזיקה זה דרש ממני המון. גם נפשית וגם כלכלית. הרגשתי שזה פוגע בהתקדמות של הבית. תמיד עשיתי את מה שרציתי ומה שהאמנתי בו, אבל פתאום נכנס שיקול רחב יותר, והוא טובת המשפחה שהקמתי.

"מעבר לכך, הרגשתי שאני צריך לברר לעצמי את המקום שממנו אני מגיע ליצירה. רציתי להיות במקום יותר נקי. רציתי להרגיש שזאת לא העבודה שלי. שאני לא חייב ליצור. שאני יכול לעשות מה שאני אוהב מתי שזה מתאים לי.

"הייתי חייב להגיע למקום הבלתי תלוי כדי לעשות מה שאני רוצה. באמת, ולא את מה שמצפים ממני. הרגשתי שזה הפך להיות מאולץ. הבנתי שאם הייתי ממשיך הייתי צריך לעשות דברים שאני פחות מאמין בהם.

"אני מעריך שלא הייתי מגיע למקומות של חציית קווים הלכתיים, אני מקווה שאני מספיק מבוסס בתורה כדי לא להתפתות לזה, אבל אני מתכוון לדברים שאני לא בנוי אליהם, כמו הופעות בחתונות למשל. אני בא להעביר מסרים, וקשה לי לשמח. הייתי רוצה פשוט לשמח, אבל אני צריך עבודה מאומצת כדי להגיע למקום הזה".

שמחת הפרטים הקטנים

בין יתר הדברים שבניון מדבר עליהם ככאלה שהביאו להחלטתו לגבי הפרישה מעיסוק פעיל במוזיקה, עולה גם היצירה בצל אחיו הגדול, עמיר, אחד היוצרים המוערכים בישראל. "כן, אני מרגיש שיש ממני יותר ציפייה כשאני 'אח של'. אני לא שולל את זה שיושב בתת מודע שלי סוג של עייפות מההשוואות האלה, ועשיתי מנוחה גם מזה.

"מעבר לכך, גם ההתמודדות עם הרבה דברים שחשבתי שיזכו להמון הערכה, אבל מבחינה מסחרית לא הצליחו, מאוד הקשתה עלי. אבל זה לא רק ההצלחה המסחרית. הרבה פעמים הרגשתי שאני פונה בכל כוחי לאנשים, אבל לא מצליח להגיע אליהם באמת. הרגשתי שאני לא מצליח לפרוץ את המחסום הזה.

"הרבה פעמים אנשים מגיעים לשירים שלי עם דעה קדומה, ולא מצליחים לבוא ממקום נקי שיאפשר להם ללכת עד הסוף. בנוסף לכל זה, לצערי הרב היום יש מה שנקרא 'עודף של מוזיקה', ואני לא תמיד מקשט את הדברים בדברים מסחריים שיעברו את האוזן. אני פשוט לא מצליח ליצור ממקום כזה. ואם לא תפסת את הבן אדם בשניות הראשונות של השיר – זהו, הסיפור גמור.

"העולם הפך להיות כזה, שאנשים כבר לא באמת מקשיבים. הם רוצים להידלק על השנייה הראשונה, ולא לשמוע שוב ושוב ולקלוט את העומק. אני חושב שזה מאוד חבל, כי ככה מפספסים הרבה דברים חשובים בחיים.

"וגם מהסיבה הזו חשבתי שאני צריך הפסקה. רציתי לחשוב על איך בכל זאת להגיע לאנשים., השנתיים האלה עזרו לי לברר ולמקד את העניין הזה. בשלושת השנים שאני עובד עם נוער, גיליתי דברים מדהימים. גיליתי שאני מצליח להגיע לאנשים באמת. עבדתי עם קבוצה מאוד קטנה, והתברר לי שכל אחד מהם הוא עולם שלם. הסיפוק היה אדיר.

"אבל הדבר היותר חשוב בעיניי הוא מסר נוסף שלמדתי מהעניין הזה. התרבות המערבית הכניסה לנו לראש שהצלחה זה רק כשהיא מגיעה במיליונים. בכמויות ענקיות. ואם מדברים על השפעה – אז תרבות המערב דוחפת אותך להשפיע על כמויות אדירות של אנשים, ואומרת לך שאם השפעת על קצת – זה לא שווה.

"אבל אחרי התהליך שעברתי בשנים האחרונות, אני מבין שגם אם אתה נוגע ב-12 חבר'ה בשנה, ואפילו אם תרמת להם רק במשהו קטן – זה דבר אדיר. ומהמקום הזה אני גם חוזר עכשיו, טיפין טיפין, למוזיקה. עכשיו אני מרגיש שגם אם המוזיקה שלי תיגע במעט אנשים, ותעשה להם טוב, אז אני מבסוט ועשיתי את שלי. תורת ישראל מאוד מייקרת את המקום הזה שדיברתי עליו, ואומרת 'כל המקיים נפש אחת מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא'. כמו תמיד, אני מנסה ללכת אחרי דברי התורה הקדושה, ולא אחרי תרבות המערב.

"מעבר לזה, יש עוד חיסרון אדיר בתרבות המערב. יש שירים שיש להם מיליוני צפיות, אבל הם לא נגעו באמת אפילו באדם אחד. ויש שירים שהגיעו לחמישים איש, אבל השפיעו עליהם בצורה חזקה. וזה הרבה יותר משמעותי בעיני. בנוסף, יש דרך בחיים של כל אחד, ויש לדרך  משמעות גם אם היא איטית. לכן בעזרת ה' אני מרגיש שזה המקום שלי.

"ומתוך כך, דווקא מתוך כך, אני מתכוון לפרסם עוד שירים בעתיד. כבר הקלטתי כמה, וב"ה נפרסם אותם מדי פעם. ואולי גם אצא להופעות קטנות. לפני כמה שנים הופעתי במרכז שמיים בתל אביב, ובימים שלפני המופע הרגשתי שלא כל כך נעים לבעלי המקום לדבר איתי. בדיעבד הבנתי שהם לא רצו להגיד לי שמעט מאוד אנשים קנו כרטיסים.

"בסוף הגיעו להופעה 20 איש, אולי 30. אני זוכר שממש אמרתי לעצמי לפני ההופעה: 'אם באת כדי להרגיש שאתה ואו, אז זה לא המקום. ואולי כדאי לבטל. אבל אם באת בשביל לעשות לאנשים משהו - אז גם לבן אדם אחד זה ואו'. בהופעה הזו הזעתי כמו שלא הזעתי באף הופעה אחרת בחיים, כי באמת נתתי בה הכל.

"ובסוף", ממשיך בניון, "הכל מתנקז לכך שהכל לטובה מה'. הרבה פעמים כשאתה נמצא בתוך הקושי קשה לראות שיצא ממנו משהו טוב. אבל לה' יש מטרה ושליחות בשבילך והוא יעביר אותך את מה שהוא ירצה להעביר אותך - תרצה או לא תרצה.

"אם לפני עשר שנים היית אומר לי שאני אעבור את מה שעברתי ואשרוד את זה, פשוט לא הייתי מאמין שאני מסוגל. אבל הנה, היום אני מבין שאם ה' מעביר אדם בניסיון מסוים - סימן שהוא יכול לעמוד בו. ובזכות כך קיבלתי כלים שבעזרתם אני מסתכל אחרת על העולם, ועוזרים לי להיות יותר סבלן.

"היום, כאמור, אני רואה איך כל מה שה' העביר אותי זה לגמרי לטובתי. אחרי כל הבלאגן עם החובות, חזרתי לעבוד בחברת השיפוצים של אבא שלי. ואז הגיעו כמה פריצות דיסק בגב ואמרו לי שאני לא יכול להמשיך לעבוד אצלו. החובות היו גדולים, ומאוד רציתי לסגור אותם, ולא ידעתי למה ה' מנחית עלי מכה אחר מכה. אשתי הצדיקה, יאמר לזכותה, אמרה לאורך כל הדרך שהכל לטובה מה', ולא רק זה - אלא שעוד נראה את זה בעינינו.

"בגלל פריצות הדיסק חזרתי יותר ללמוד, וגם לעבוד בכולל של בעלי תשובה בתפקיד חברתי, ובזכות כמה שנים של לימוד תורה, וכתוצאה מכך שהתפניתי ללימודי תואר בהוראה במכללה חרדית, הציעו לי לעסוק בחינוך, וזה מה שאני עושה היום, וכל כך אוהב לעשות.

"לפני כמה חודשים דיברתי עם הרב שלי, והוא הסב את תשומת לבי לכך שכל המכות שחטפתי הביאו אותי למצוא את ייעודי בחינוך. הוא אמר לי: 'תראה איך ה' רצה שתשים את המוזיקה בצד, שתתמלא בתורה, כדי שתהיה מוכן לעסוק בחינוך. ותראה איזה דברים חשובים אתה עושה היום'. מאוד התרגשתי לראות את זה. זה גם כל כך ברור. וכידוע, אחד הדברים הכי משמחים בעולם זה לראות איך ה' מכוון את דרכך".