סיון רהב מאיר עם מבחר מסקנות בעקבות תוצאות הבחירות בירושלים

1. יום שלישי, שתיים בלילה, אולמי פביליון בירושלים. נאום הניצחון של משה ליאון הסתיים, מאות הפעילים מתחילים להתפזר. על רקע המוזיקה הרועשת, הכתב אבישי בן חיים צועק לי: "את מבינה מה קורה פה? זה סרט הוליוודי. יש פה ילד שנולד בפלורנטין בדרום תל־אביב בשנות ה־60. אמא מתימן, אבא מסלוניקי. אבא שלו עבד במוסך. ההורים נורא רצו חינוך טוב לילדים אז הם עברו איכשהו לדירה קטנטנה בגבעתיים. בעשר אצבעות בנו את עצמם שלושת הילדים שלהם – ד"ר ניסים ליאון, פרופ' אורלי מירון והיום הבן השלישי שלהם נבחר להיות ראש עיריית ירושלים".

אני מקשיבה בעניין, ומתביישת להודות שזו הפעם הראשונה שאני שומעת את הסיפור הזה, רק אחרי שהבחירות נגמרו. איך אנשי הקמפיין של ליאון לא דאגו לאיזה סרטון אישי מרגש? היה פה רק קמפיין נגדי, שבו הוא הוצג כעשיר מקושר ומחובר.

2. אפשר להירגע. לא אנטיוכוס נבחר השבוע בירושלים ולא משיח בן דוד. המשפט הזה היה נכון גם אם התוצאות היו הפוכות, וברקוביץ היה ראש העיר החדש. לשניהם יתרונות רבים וחסרונות רבים. זה יכול לספק הסבר אופטימי בנוגע לאחוזי ההצבעה הנמוכים בכל המגזרים: אולי הציבור פשוט לא התרגש במיוחד מהאפשרות שאחד מהם ייבחר, כי לא ראה באף אחד מהם איום קיומי.

3. ובכל זאת, שני פערים גדולים נחשפו פה בין הממסד לבין הציבור. נתחיל בפער שבין הפוליטיקה החרדית והתקשורת החרדית לבין השטח. דיברו המון על הפיצולים הקטנים בין הפוליטיקאים החרדים לבין עצמם, אבל מה עם הפער הגדול שנפער בינם לבין הציבור? להערכתי, קומץ קטן מאוד מתעניין ביחסי הכוחות בין ליצמן לגפני לפורוש, ולא ישן בלילה בגלל השאלה מי משלושתם ייצא מלך וינצח את האחר. אנשים, גם חרדים, לא ישנים בלילה בגלל החיים עצמם: שאלות של דיור, תעסוקה, חינוך, תחבורה, תרבות, כלכלה, רווחה. השאלות האלה כמעט שלא נדונו במהלך הקמפיין. למי יש זמן, צריך לדבר כל היום על השאלה הקריטית: כיצד ישפיעו הבחירות באלעד על יחסי הכוחות בסיבוב השני בצפת בין מועמד אגודת ישראל למועמד דגל התורה?

4. הוואקום הזה, ברוך השם, מתחיל להתמלא. הנה דוגמה אחת: ממש במקביל לבחירות הסוערות, הגיעו בימים אלה אנשי אגף התקציבים במשרד האוצר לביקור ב"מכון החרדי למחקרי מדיניות". המכון הוקם לפני ארבע שנים על ידי אלי פלאי, יזם והמו"ל של העיתון "משפחה", והוא משמש כיום כגוף הידע המרכזי בכל הנוגע לנתונים ולמדיניות על המגזר הזה. "תכנון מדיניות", אומר פלאי, "יאפשר למקסם את הפוטנציאל של ההון האנושי בקהילה החרדית, לטובת כלל החברה". אנשי מקצוע ואקדמיה חוברים שם לבכירים חרדים כדי לעסוק יחד בכל הנושאים שלא דיברו עליהם בבחירות האלה.

5. התהום השנייה שנחשפה היא בין המדיה החילונית והרשתות לבין השטח. לא ייאמן איך זה קורה פעם אחר פעם, והמועמד הכי מלוטף תקשורתית מובס. לא הילארי אלא טראמפ, לא בוז'י אלא נתניהו, לא ברקוביץ אלא ליאון. יש ירושלים של מטה, יש ירושלים של מעלה, ויש גם ירושלים של פייסבוק, ושם ברקוביץ ניצח בגדול. אבל מה עם מי שלא מככב בפיד? איך הוא תמיד מפתיע בקלפי? כך כתבה השבוע הפעילה החברתית עו"ד ורד עובדיה: "ראינו קמפיין שמדבר על פוליטיקה חדשה באמצעות כלים ישנים של הלעגה וסאבטקסט. קמפיין שעובד על המשל הסטריאוטיפי האוטומטי של מזרחיות, מאפיה, על ברית בלתי נמנעת עם ש"ס (שכידוע יש לה את הבעלות הבלתי מעורערת על מרבית הרעות החולות במדינת ישראל). זו התייחסות נבזית ונמוכה שמביכה בעיקר את הטוענים כך. כאילו ליאון הוא איזו בובה ריקה על חוט ולא בעל משרד רואי חשבון מהמצליחים במדינה, שהיה מנכ"ל משרד רה"מ, יו"ר רכבת ישראל וכו' וכו'. כי הרי מופרך מדי לחשוב שלמזרחי עם כיפה ומשקל עודף תהיה דעה משלו, מחשבה משלו, כדי לנהל את עיריית ירושלים. זה שלברקוביץ הייתה תמיכה מלאה ממרצ זה בסדר. אבל ברית עם ש"ס? ממתי למזרחים פלוס חרדים יש שליטה על משהו? הלם, שוק, תדהמה. שמחה היום בשביל מאות אלפי ירושלמים שמרגישים שמישהו שנראה כמו הדוד שלהם מנהל את העירייה. מגיע לכם".

המסקנה לפעם הבאה ברורה: פחות תדמיות, יותר עובדות. ולא מומלץ להפוך מועמד ללא לגיטימי ולצייר את בוחריו כעדר נגרר. בסוף זה כמעט תמיד מתהפך. החזית התקשורתית־ברנז'אית נגד ליאון הייתה הפעם רחבה במיוחד. היא נעה מעמוס שוקן ומאמרי המערכת הנלהבים של "הארץ" ועד לאושיות הימין הפופולריות שמעון ריקלין ואראל סג"ל. לגיטימי כמובן שכל אחד יחשוב שכך צריך להצביע, אבל קיבלנו השבוע עוד תזכורת לכך שהקלפי היא לא בטוויטר.

אסף ליבוביץ,' דוקטורנט למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, כתב על כך יפה: "ההפסד מבאס, אבל מצד שני העובדה שהפיד שלי והסביבה שלי לא מהדהדים אפילו קצת את הרוב של ליאון מבאסת לא פחות. הנה, בשם הפלורליזם בסוף כולנו מכירים רק תומכי ברקוביץ".

6. ומילה אחרונה לליאון. בבחירות האחרונות נתניהו קיבל 30 מנדטים, הרצוג קיבל 24. זה פער של שישה מנדטים בלבד, אבל לפעמים התחושה שהליכוד משדר היא שזה היה ניצחון של 30-0. שחצי מהעם לא רלוונטי. אל תלך לשם. ניצחת בפער קטן, אל תתעלם כעת ממחצית מהבוחרים ותהפוך אותם ל"חמוצים". פעילי ברקוביץ הרימו קמפיין שטח אותנטי וסוחף. הם עברו מדלת לדלת, והם מאוכזבים עכשיו. חשבתי השבוע על דניאל וייס, התיכוניסטית בת ה־16 שסיפרה לי בעיניים בורקות בכניסה לקלפי שתרמה מכספה הפרטי לקמפיין ברקוביץ. תגרום לה להרגיש שאתה קם בבוקר ועובד גם בשבילה. חז"ל לא טעו כשהם אמרו שירושלים אמורה לעשות את כל ישראל חברים.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".