כוחו העצום של הדיבור, וחידוש נפלא על תפילת שמונה עשרה

הרפית הנפש מתבצעת באמצעות דיבורי התפילה לפני האבא שלנו – בורא העולם.

לכוח הדיבור יש כוח עצום, של שחרור לחצים או חידוד לחצים, שינוי השקפות עולם או לחילופין ביטולם – כל זה בהתאם לסוג הדיבור, וזו הסיבה שכח הדיבור מכונה בזוהר הקדוש בתואר "מלכות" – יש לו כוח מלכותי של קביעת עובדות בשטח\ מבלי להתחשב בנתונים שקדמו לו .

אך כוחו העצום והבלתי מוגבל של הדיבור מותנה בתנאים מסוימים, והראשון שבהם – אם הוא יוצא אכן מתוך פנימיות הנפש. דבר זה נמדד, בין השאר, אם קדמו לו תהליכים של התבוננות המחשבה והפעלת כל מרכזי כוחות הנפש.

כלומר: הדיבור הוא בעצם הפעולה הסופית המסכמת וכוללת בתוכה את כל כוחות הנפש. הדיבור אינו קול הברה, אלא כלי עוצמתי שמשלב בין כוחות המחשבה לכוחות הרגש ולאחר שילובם – מוציא אותם לידי פועל.

למעשה, הדיבור הוא כלי המחבר בין כוחות המחשבה לכוחות המעשה. בדיבור נכללים הן המחשבה והן כוחות המעשה, בדיוק כפי שהם כלולים בנפש עצמה. לפני הדיבור, קיימים כל ההבנות וההשגות של האדם בתוך שכלו בצורה מופשטת, כך שיתכן שהאדם יתנהג בצורה הפוכה לגמרי מההבנה הקיימת במוחו. לפעמים גדלות הבורא קיימת בשכלו של האדם באופן בהיר וברור, ועם כל זה, כשהוא חי בגדרי העולם - הוא מתקשה ליישם אותם, וזאת כיוון שכוחות המחשבה והמעשה שבו נפרדים זה מזה.

הדיבור המחובר לכוחות המחשבה, מוציא ומיישם את כוחות המחשבה אל תוך כוחות הנפש, ובכך מביא את ההכרה האלוקית לצורה מורגשת בתוך כלי המעשה.

כוחו העצום של הדיבור הוא הסיבה לכך  שהקשר בין יהודי לבוראו נשלם דווקא באמצעות דיבור, וחז"ל אף קבעו לכך זמנים מיוחדים – שלשה פעמים ביום – בה האדם מקשר את נפשו עם קונה.

הדיבור בתפילה הוא רק חלק מהעבודה בשלימותה, שכוללת שעה של התבוננות מעמיקה לפניה, בה על ידי ההתבוננות מתחברים כוחות הנפש לדיבור, ולאחר התפילה – התבוננת מעמיקה בבריאוה, על פי ההבנה החדשה כפי שבאה לתוך כוחות הנפש, באמצעות התפילה.

כך גם נפסק ברמב"ם  "חסידים הראשונים, היו שוהין שעה קודם התפילה, ושעה אחר התפילה, ומאריכין בתפילה שעה", וכן נפסק בשולחן ערוך שנתקבל בכל תפוצות ישראל כמקור ההדרכה המעשי של היהודי.

ההרפיה המוחלטת: כתינוק המשתפך על חיק אמו

עם זאת, נשים לב כי צורת הדיבור של ההרפיה המוחלטת כתינוק המשתפך על חיק אמו, שאותה קבעו לנו חז"ל בתפילת העמידה, שונה מאוד מצורת הדיבור הרגילה.

על פי תורת הקבלה, בתפילת העמידה אין למתפלל להשמיע את קולו כלל, ומהות הדיבור הוא אך ורק בהבל הרוח המתפשט בגוף (שמרכזו בחדרי הלב, הבל אותיות הלב ), והוא היוצא דרך הגיות חמשת חלקי ההגייה שבפה.

דיבור כזה מחובר באופן עמוק ביותר לעמקי הנפש של האדם, והוא אמיתי ועמוק יותר. דיבור כזה יוצא מתוך הרפיה מוחלטת, ובצורה של פתיחת הלב – כאילו הלב הוא המדבר, ולא הפה.

ביטוי עמוק שאמר אחד מגדולי החסידות, בא לבטא את ההבדל בין לימוד התורה, שבה הגבהת קול הינה חובה גמורה ותנאי בל יעבור כדי לזכור את הנלמד , לבין התפילה שעליה נאמר כי כל המגביה קולו בתפילתו (בתפילת העמידה) הרי הוא מקטני אמונה, הוא שבלימוד התורה הבורא מדבר אלינו, ואילו בתפילה אנו מדברים אל הבורא.

הגבהת הקול גורמת להגבהת כל חלקי הנפש, ולעורר את כולם מהכח אל הפועל, דבר הנדרש ביותר בלימוד התורה שבה אנו רוצים שכל חלקי הנפש ישתתפו בלימוד התורה ויקבלו את קדושתה, לעומת התפילה שבה אנו רוצים שדווקא חלקי הנפש הנמוכים הם אלו שיהיו דומיננטיים, ודווקא מתוכם נתחיל את חיבור הנפש לבורא, על מנת שחיבור הנפש יהיה מוחלט ולא רק בחלקים המרוממים של הנפש.

כאשר אדם בעצבות, קשה לו להגביה את קולו, כיוון שהקול הוא ביטוי של הכוחות החזקים והעוצמתיים של הנפש. כלומר: הדיבור שיוצא מהפה מבלי קול, הוא דיבור הכולל גם ובעיקר את החלקים הנמוכים של הנפש, שלאמיתו של דבר מקושרים לחלקים העמוקים ביותר של הנפש – אלו שאינם תלויים במצב הרוח, בהבנה או בהשכלה, אלא בעצמות הנפש, ולכן בשעה שאדם מנמיך את קולו, וכל שכן כשהוא מדבר בלחש מבלי קול, מתוך כונה וחיבור לבורא העולם, הוא מחבר את כל חלקי נפשו לבורא העולם .

'ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך'

אם נרצה לסכם את האמור, נגיע למסקנה כי בעוד שבלימוד התורה אנו חותרים לעבר מצב של תסיסה – וכפי הצורה שבה ניתנה התורה (בקולות וברקים), הרי שבתפילת העמידה אנו חותרים אל ההיפך – אל מצב של הרפיה ומנוחה, מצב של התחברות לעולם התענוג על ידי איחוד המחשבות ומניעת הבלבול התמידי.

כיצד נוודא שאכן הדיבור שאנו עומדים לדבר, הוא כזה היוצא מכל חלקי הנפש? לצורך כך עלינו לעצור לפני שמונה עשרה ולקבל השראה אלוקית עמוקה. על פי תורת הקבלה, השראה זו נעשית בתיבות: 'ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך'. במילים אלו מתחבר כוח הדיבור באופן מוחלט למקום העמוק ביותר שלו - כוחות הרגש והמחשבה של הנפש.

פסוק זה מהווה למעשה כעין סיכום קצר של כל ההתבוננות שלפני התפילה: קטנותינו מול גדלותו יתברך, זיכרון רגשי ומוחשי בניסים וחסדים שנעשו איתנו עד היום אלו שידועים לנו ואלו שאינם ידועים לנו שמרובים לאין ערוך מאלו שידועים לנו, והכרת הטובה העצומה שאנו חושים בעקבותיהם, זכות להתפלל לפני מלך מלכי המלכים, גדלו וטובו, על חסדיו המרובים בחסד חינם לנו העניים ודלים במעשינו וזכויותינו.

בפסוק ייחודי זה, האדם מבקש מה' שיפתח את שפתיו לפניו ויתן לו את הכוח והעוז לדבר לפניו, לאחר שמעצמו אין לו כלל זכות קיום, ובוודאי שלא דרישה כל שהיא, רק מאהבתו יתברך ובחירתו בנו כעמו, והיותנו בניו האהובים לפניו מכל, אנו מרגישים כי בקשותינו אהובות ורצויות לפניו.