לבקוע את הירדן, להבקיע את אור הגאולה

מספר פעמים התורה מספרת שיעקב אבינו התפלל. המכנה המשותף בין התפילות המוזכרות הוא שהן נאמרו בעת מאבק ובשעת צרה.

יעקב התפלל כאשר עשה את דרכו מבית הוריו לחרן בברחו מפני עשיו אחיו (פרשת ויצא), הוא התפלל זמן קצר לפני המפגש המסוכן עם עשיו (בפרשתנו), ובפרשות הבאות – כאשר הוא נאלץ לשלוח את בניו למצרים וכשהוא עצמו ירד למצרים.

כמה מתאימים דברי התלמוד, שיעקב תיקן את תפילת ערבית, הנאמרת בלילה (ברכות כ"ו ע"ב). יעקב נאבק מול ה"חושך" כמעט כל ימיו. בכל סיטואציה חשוכה וקשה הוא האיר את דרכו באמצעות התפילה.

נתבונן בנקודה אחת מתוך תפילתו של יעקב אבינו, עת היה בדרכו לפגוש את עשיו: "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת, הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ..." (בראשית ל"ב, י"א-י"ב).

מה כוונת יעקב במילים "כי במקלי עברתי את הירדן הזה"? רש"י מביא הסבר בשם המדרש: "נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן".

מה עומק העניין?

הירדן נקרא כך, מלשון ירידה, משום שהוא יורד לאורכה של הארץ, מצפון לדרום (ירד-דן, יורד מנהר דן. תלמוד, בכורות נ"ה ע"ב). יעקב נמצא לכאורה במצב של "ירידה", ירידה לגלות. מצבו ירוד. מה יעקב עושה במצב שכזה? הוא בוקע את הירדן באמצעות המטה. כלומר: התלמוד ירושלמי במסכת ברכות אומר: "רבי חייא בר אבא ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכין בבקעת ארבל, וראו איילת השחר. אמר לו רבי חייא: כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא (מעט מעט), כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת. כמו שכתוב: "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ השם אוֹר לִי" (מיכה ז', ח').

"איילת השחר" פירושו, כוכב המופיע זמן מועט לפני זריחת השמש. זמן הופעת ונצנוץ הכוכב מסמן את האור הראשון של הבוקר. רבי חייא ורבי שמעון היו מהלכין בבקעת הארבל, והם עודדו את עצמם באמרם, כשם שאנו רואים את איילת השחר, את האור הראשון המפציע מתוך חשכת הלילה, ולאט לאט האור ילך ויגבר, כך גם יהיה עם גאולתן של ישראל. העתיד מלוא האור יתפתח מתוך חשכת ליל הגלות, בהדרגה ובאיטיות.

התלמוד מדגיש שרבי חייא ורבי שמעון הלכו בבקעה, במקום נמוך. מתוך הבקעה הם שמו לב לאור שהולך ובוקע, הולך ומפציע.

שתי משמעויות יש למילה "בקיעה" או "בוקע". גם מלשון חותך, גוזר, מחלק לשניים. מזה נגזרת גם המילה בקעה (מקום נמוך בין הרים גבוהים), וגם מלשון בקיעה ולידה של משהו חדש, כפי שאנו אומרים שהאור בוקע מבין העננים, או שהאפרוח בוקע מתוך הביצה.

הבקיעה המחודשת מתרחשת מתוך הבקעה, מתוך המצב הנמוך.

רבי חיים ויטאל כותב (בספרו "עץ הדעת טוב" על פרשתנו), שהשם "יעקב" מורכב מאותן אותיות של המילה "יבקע". יעקב ידע כיצד לבקוע את הירדן, את הירידה. יעקב יודע איך להפוך את הירידה לבקיעה של משהו חדש.

"הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע" (תהלים קכ"ו), אומרים חכמים זה יעקב (בראשית רבה ע"ט, ד'). התורה מעידה על בדידותו וצערו. יעקב בוכה וזורע דמעות לאורך כל הדרך ואותם זרעים צמחו אצל בניו, וכפי שכותב המדרש, שעל המטה של יעקב נשענו רבים ממנהיגי האומה: "קַח אֶת מַטְּךָ" (שמות ז', ט'), זה שאמר הכתוב: "מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח השם מִצִּיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ" (תהלים ק"י). זה המטה שהיה ביד יעקב אבינו, שנאמר "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי". והוא המטה שהיה ביד יהודה, שנאמר "חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ" (בראשית ל"ח, י"ח). והוא היה ביד משה, שנאמר "וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ" (שמות ד', י"ז). הוא היה ביד אהרן, שנאמר "וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ" (שמות ז', י'). והוא היה ביד דוד, שנאמר "וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ" (שמואל א', י"ז, מ'). והוא היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש. וכן עתיד אותו המטה לימסר למלך המשיח, וכן עתיד לרדות בו את אומות העולם" (ילקוט שמעוני במדבר, כ', רמז תשס"ג).

"מטה הנצח" הזה, מופיע תמיד בעתות צרה ומצוקה, ובאותו מצב ירוד וסיטואציה קשה בוקע אור הגאולה. כך היה אצל יהודה (במעשה זה החלה שושלת בית דוד ובקע אורו של משיח). כך היה אצל משה (גאולת ישראל החלה להפציע). כך היה אצל אהרן. כך היה אצל דוד (הוא ניצח את גלית וגאל את ישראל) וכך גם יהיה לעתיד לבוא.

יעקב לימד אותנו לבקוע את הירדן על ידי תפילה והישענות על השם, והוא זרע בדמעות את היכולת הזו לבניו אחריו.