מפעים: נולד נכה, ואיבד את עינו בגיל שלוש - אך שמחת החיים והתקווה נותרו חזקות

זה קרה לפני 44 שנה. 

כשמאיר ויצמן היה בן שלוש בלבד, הוא הותקף בעינו, בעת ששהה בגן הילדים. הרבה הוא לא זוכר מאותה סיטואציה, ולמעשה - עד היום אין לו מושג מי היה התוקף, או האם הייתה זו מכה או חפץ כלשהו שהוחדר לעינו וגרם לו לאבד אותה לנצח. "כל מה שאני זוכר זה אורות וצפצופי מכשירים בבית החולים", משחזר ויצמן בן ה-47, נשוי ואב לשלושה ילדים ממעלות. 

עד אז גדל ויצמן כילד בריא לכל דבר, מלבד צליעה קלה ברגליו - שעמה נולד. אך לא הצליעה ברגליים ולא העין שאיבד והפרוטזה שתפסה את מקומה - הצליחו לקחת ממנו את שמחת החיים או את האמונה החזקה שלא משנה מה קורה בחייך ועם מה אתה נאלץ להתמודד - אין לך שום פריבילגיה להתייאש ולאבד תקווה. 

לשאלתי כיצד התמודד כילד עם הסיטואציה הקשה משיב ויצמן כי למרות ההצקות וההעלבות שהיו מנת חלקו וליוו אותו בכל מסגרת שבה היה, בסופו של דבר זה מה שחישל אותו. "בגלל שההתמודדות שלי התחילה כבר בגיל צעיר, כשהתגברתי היה לי הרבה יותר קל לחיות את החיים, וכבר לא התייחסתי לבעיות שלי כאל נכות. מה שלא הורג אותך מחשל אותך, וזה בדיוק מה שקרה במקרה שלי. אני מגיל צעיר התחשלתי והתחזקתי. זה היה כעין פרומו לחיים עצמם".

למי פנית כשהיה לך קשה? מי היה שם בשביל לנחם אותך ולהגיד שבסוף הכל יהיה בסדר?

"נולדתי להורים מבוגרים שעלו ממרוקו כשהפרוטה לא מצויה בכיסם, והם לא ממש ידעו אז מה זה פסיכולוגים ואיפה ניתן לקבל עזרה. בגלל שהם התמודדו עם הבעיה שלי לבד - הרגשתי שאין לי כל כך למי לספר את זה, ושאני צריך להתמודד גם כן לבד. אפילו שההתמודדות לא הייתה פשוטה, לא הרגשתי צורך לבוא ולדבר על זה. ידעתי שקרה לי מה שקרה, וידעתי גם שעם זה אני צריך לחיות ולהסתדר".

"רק היום, כשאני אבא בעצמי - אני יודע איזה כאב ההורים שלי חוו" 

אך גם העובדה שנולד להורים קשי יום - אם חולה, ואב שעבד קשה לפרנסת ביתו, לא הצליחה להרחיק אותו מהמהות האמיתית של שמו - מאיר. וכשמו, כן הוא - דווקא מתוך הקושי וההתמודדות, גדל מאיר להיות אדם שמאיר לסביבתו, מחזק באמונתו, ולרגע לא מרגיש שיש לו את הפריבילגיה להתייאש. לא במחשבה, ובטח לא בדיבור או במעשה. 

לא היו לפעמים רגעים של נפילה, שבהם שאלת את עצמך 'למה דווקא אני?'

"היו נפילות, ולפעמים קיננה בי התחושה של למה דווקא אני -  אבל מכיוון קצת אחר. כאב לי על זה שביום בהיר אחד ילד קטן מאבד ככה עין מבלי שאף אחד ייתן הסברים על כך, ומבלי שאף אחד יציע להורים שלי עזרה וכלים להתמודד. כאב לי בעיקר עליהם, על זה שהם פחדו ואולי לא ידעו איך לפתוח את הסיפור שלי מול הממסד, ולקבל תשובות על מה שבאמת קרה שם".

לכאורה היו לו את כל הסיבות שבעולם ליפול לייאוש או לחוסר אמונה בעצמו או בטוב של העולם - אך במבט לאחור מצליח ויצמן לגלות ולהאיר את מה שטוב בסיפור שלו. "אחת הבעיות היותר קשות שמתמודד איתן מי שאיבד אחת מעיניו היא חוסר היכולת שלך לזהות עומק של דברים", מסביר ויצמן. "אם המקרה שלי היה קורה בגיל מבוגר יותר, אני לא יודע עד כמה הייתי מסוגל להתגבר על הבעיה הזו. אבל בגלל שזה קרה בגיל מאוד צעיר - המוח כנראה ידע כיצד לרפא את עצמו לבד, והיום כשאני רואה מדרגה למשל - אני לא רואה אותה כתמונה שטוחה, אלא מזהה את העומק שלה וזה יתרון אדיר מבחינתי".

מי שמדבר עמו, ושומע את הדיבורים החיוביים שנובעים ממנו בקלות ובלי שום מאמץ - מבין שלא רק את העומק של אובייקטים שונים מחוצה לו הוא מצליח לזהות, כי אם גם את העומק של כל הניסיון הזה. "אני מכיתה ג' בערך השלמתי עם המצב שלי, והתייחסתי אל עצמי כילד רגיל לחלוטין. יותר חשבתי על ההורים שלי והתפללתי שהם יעברו את זה בשלום, ושלא ייפגעו. רק היום כשאני אבא, אני יודע עם מה ההורים שלי התמודדו, ואיזה כאב הם חוו".

"אני מרגיש שאלוקים אוהב אותי ומרים אותי מכל ניסיון. לא נותן לי להימרח על הרצפה לגמרי"

אין ספק שכשמביטים במאיר, רואים אדם שמאיר לא רק לעצמו אלא גם לאחרים, ובשביל זה - לא באמת צריך עיניים פיזיות. כדי לראות את הטוב שבשני, אפשר גם אפשר להסתדר עם עין אחת. אמנם העין השנייה אינה רואה במושגים שלנו, אבל היא בכל זאת מצליחה לראות בממד אחר - הרבה הרבה יותר גבוה ורוחני.  ממד היכולת להתבונן פנימה, שהיא זו שחשובה באמת. 

"אני חי מתוך אהבה אמיתית לכל אדם, לא משנה מי הוא ומה הוא. אני יכול לשבת עם אנשים משכילים וברמה גבוהה ואנשים מפשוטי העם - ועם שניהם לשדר את אותה רמה של אהבה והסתכלות. לכולם אני בא בגובה העיניים, לא מסתכל על אף אחד מגבוה. אני מתייחס לכל אחד באהבה ובמאור פנים, ואני חושב שבגלל זה לאנשים קל להתחבר אליי. אתה המראה של החברה, ואיך שאתה בא אליה - זה גם מה שאתה מקבל ממנה".

לשאלתי מהו המסר העיקרי שברצונו להעביר בעצם הכתבה הזו, מדגיש ויצמן כי "נפילות וניסיונות יש לכולם, ואי אפשר למנוע אותן - אבל צריך לדעת איך לקום מהן, להתיישר ולהתחזק. אתה מקבל את ה'בום' לא כדי שתשקע ברחמים עצמיים או בהסתכלות שלילית על מה שאין לך או על מה שעשו לך, אלא כדי שתראה איפה היית, ואיך התקדמת יפה למעלה.  אמא שלי זכרונה לברכה הייתה אישה מאוד חולה מגיל צעיר יחסית, ואף פעם לא ראיתי אותה בעצבות. תמיד הייתה שמחה עם המצב שלה, חייכה ושרה. ממנה ספגתי המון כוחות בקטע הזה, ועד היום הדוגמה האישית ממנה מלווה אותי. לפני חמש שנים עברתי ניתוח בעין הבריאה, ובמשך שבועיים הייתי עיוור לגמרי. לא ראיתי כלום, אבל גם שם - ממש ראיתי ניסים.

"אני מרגיש שאלוקים אוהב אותי ומחזק אותי, ולא משנה מאיזו נפילה - הוא אף פעם לא נותן לי להימרח על הרצפה. תמיד מרים אותי עם כוחות חדשים. תמיד כשאני רוצה קצת להתייאש, אני חושב על איזו מחלקה גריאטרית ואומר לעצמי: 'אתה עוד רחוק משם, נכון? מצבך טוב משלהם, נכון? אז תירגע. על מה יש לך להתלונן?'. אני מסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה של החיים, ואני חושב שכשזה מה שאתה משדר החוצה - אף אחד לא באמת מתייחס אליך כאל נכה. כשאתה לא מתייחס לעצמך כאדם עם בעיה, גם אחרים לא יראו אותך ככה. מה שאתה 'מוכר' להם, זה מה שהם יקנו".

לרגל חודש כסלו, יוצאת הידברות ללקט סיפורי אור והוד על אנשים שמאירים את הדרך. גם אתם מכירים אנשים כאלה? אתם מוזמנים לשלוח את פרטיהם למייל debi@htv.co.il, או לכתוב עליהם בעצמכם. בואו ונפיץ יחד את האור הגדול!