סיון רהב מאיר: תזכורת לקראת בחירות

אווירת בחירות באוויר. מפלגות, מגזרים, שסעים, יצרים. בפרשת השבוע יעקב אבינו מקבל שם חדש: ישראל. מדינת ישראל, עם ישראל, ארץ ישראל – כל השמות האלה מתחילים מאותו אירוע שבו יעקב נאבק כל הלילה, ולפנות בוקר מקבל את שמו החדש. אהוד בנאי כתב פעם רעיון נפלא על שינוי השם הזה. זוהי תזכורת חשובה במיוחד בתקופה שבה ישראל הולכת לבחירות: "צריך לשים לב ששם העם והמדינה 'ישראל' ניתנו ליעקב אבינו כשהיה לבדו, בלי הנשים והילדים, בלי הצאן והבקר, בלי כל הרכוש הגדול, בלי להיות חלק מזרם כלשהו, ממפלגה פוליטית או מתנועה חברתית כלשהי. מכאן אפשר ללמוד לקח לזמננו: צריך לשים את הדגש הרבה פחות על העניין החברתי והפוליטי שיש בדת, שהוא כיום עיקר הוויכוח הציבורי בישראל, ולעורר יותר את תשומת הלב אל דרך התיקון הפנימי שמציעה היהדות. כשאנו אומרים 'שמע ישראל' אנחנו מכסים את העיניים עם היד, מתנתקים מרעשי הסביבה, מהוויכוחים הפוליטיים, ממהומת התקשורת, מהצורך להשתייך לזרם מסוים או למפלגה זו או אחרת, ואנחנו עומדים לבד, נאבקים כמו יעקב עם הפחד שלנו, מחכים שתזרח לנו שמש חדשה של מרפא ונחמה, שמש של תודעה פנימית אחרת, אותה השמש שזרחה לבסוף בבוקר ליעקב אבינו, אחרי שגבר על עצמו במאבקו בלילה ההוא, וזכה לשם ישראל".

סבל לא הכרחי

השבוע מלאה שנה לפטירת חני וינרוט ז"ל, שהתמודדותה עם מחלתה נתנה השראה לרבים. 

הנה סיפור קטן שלא עוזב אותי כבר שנה: כמה ימים אחרי ההלוויה נסעתי להרצאות בצפון. בעלי ידידיה נהג ויצאנו קצת באיחור. העיכוב הצפוי בהגעה ליעד היה של 20 דקות, ואורך הנסיעה – 3 שעות. פתאום מצאתי את עצמי אומרת: "מה חני הייתה עושה? היא בטח הייתה אומרת שאפשר לנסוע עכשיו 3 שעות ולחשוב על האיחור, ולהיות עצבניים וטרודים, ואפשר פשוט ליהנות מהדרך, לקוות שנגיע בזמן, וגם אם נאחר קצת – זו לא סיבה להרוס 3 שעות". 

כעבור כמה ימים ראיינתי את בעלה, דובי וינרוט, לטלוויזיה. לפתע שמעתי את דובי עונה לאחת השאלות כך: "חני תמיד ביקשה להפריד בין סבל הכרחי לבין סבל לא-הכרחי, בין מה שאנחנו חייבים להתמודד איתו לבין מה שצריך להתעלם ממנו. למשל, אם יש לפנינו נסיעה ואנחנו עומדים לאחר – אנחנו יכולים לבלות את כל הדרך בקיטורים ובדאגה, ויכולים להבין שזה סבל לא-הכרחי, שאנחנו לא חייבים לסבול עכשיו בגלל האיחור שאולי יגיע בהמשך, וצריך פשוט להתרכז ברגע שלפנינו". 

צופים ערניים אולי שמו לב שמנחת התכנית קצת התרגשה.

לזכרה.

האט, ילדים בדרך

היום מציינים בעולם את יום הילד הבינלאומי. הנה מייל שקיבלתי השבוע: "שלום סיון, שמי רויטל ואני אימא לשמונה. נדמה לי שהמסר הבא יכול לעזור להורים, בעיקר צעירים. בפרשת וישלח יעקב מסרב להצעה של עשיו ללכת יחד, והנימוק הוא: 'וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים'. כשיש ילדים קטנים, מתנהלים לאט. מי שאחראי לנפשות רכות ועדינות שאיתו, חייב להתעכב. בעולם העתיק היו מלאכות רבות שדרשו נחת רוח. עבודת האדמה דרשה מהאדם לזרוע, להמתין, לתת לטבע לעשות את שלו. הרבה מלאכות נוספות הצריכו סבלנות, התמדה, עמל, והאדם המצליח היה במקרים רבים האדם המתון, לא הנחפז. בעולם הדיגיטלי, מתרבות המלאכות שדורשות יעילות ומהירות וזריזות. האדם המצליח הוא זה שמתקתק, מצמצם טווחי זמן. אנחנו מתרגלים לכך, ואז מתקשים להתאים את עצמנו לקצב של מי שאיטי מאיתנו, למשל ילדים רכים. בעולם שבו קשה להמתין 20 שניות עד שנצליח להוריד איזה קובץ, לא קל להמתין 10 דקות לפעוט שמתעקש להוריד גרביים ונעליים לבד. בכל כך הרבה רגעים ביום, הילד כאילו אומר לנו בלי מילים: 'אבא, אמא, קצת יותר לאט'. כדאי להיזכר אז בפסוק הזה: 'ואני אתנהלה לאיטי'. כשרש"י מסביר את המילה 'לאיטי' הוא כותב: לשון נחת. זו מילת קסם שכדאי לומר לעצמנו מדי פעם: בנחת".

קצת זה גם טוב

לא תמיד מנצחים בכל מלחמה. הפרשה מלמדת אותנו עיקרון חשוב במאבק החיים. לקראת המפגש עם עשיו, יעקב מחלק את משפחתו ורכושו לשני מחנות. למה? "וַיֹּאמֶר: אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהו, וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה". רבי נחמן מברסלב מסביר שיעקב קובע כאן כלל לדורות: לא בכל פעם נצליח להצטיין בכל אתגר ומשימה. לכן צריך להבין ולהפנים שקצת זה גם טוב. שגם הישג חלקי הוא הישג. יעקב לא התייאש ולא ויתר על הכול, אלא השתדל לחלק, לפזר סיכונים, לנסות ולהציל לפחות חלק.

רבי נחמן מתאר אדם שרוצה ללמוד ולהתפלל ולהתנהג לזולת כל הזמן באופן מושלם, אבל לא מצליח. מה העצה? לא להפסיק, חלילה, אלא לנסות להצליח חלקית, להתאמץ לחטוף משהו קטן, ללמוד טיפה, להתפלל קצת, לעזור למישהו פעם אחת. עדיף להגיע באיחור לשיעור או להגיע רק מדי פעם, מאשר לא לבוא אף פעם ולחכות למצב של שלמות. המצוין הוא האויב של הטוב מאוד. רבי נחמן חוזר בפירושו שוב ושוב על המילה "לחטוף". נדמה לי שבדור הטכנולוגי והמהיר שלנו היא מתאימה במיוחד. גם אם אין לך את כל הזמן שבעולם להתחיל מההתחלה וללמוד ביסודיות – תחטוף קצת. 

וזה מה שעשיתם בדקה האחרונה. חטפתם.

לקראת בלאק פריידי

בין הקניות של יום הרווק הסיני לבין בלאק פריידי, הנה רעיון מהפרשה. הפרשנים מציינים שההבדל המרכזי בין יעקב לעשיו היה היחס לרכוש שלהם. עשיו אומר על עצמו: יֶשׁ לִי רָב, ואילו יעקב אומר: יֶשׁ לִי כֹל. זה הסיפור. "יש לי רב", מלשון ריבוי, הרבה, יש לי הרבה ויכול להיות לי עוד ועוד, אף פעם לא די לי, אני לא מפסיק לאגור רכוש. יעקב אומר: "יש לי כל", מה שיש לי הוא מבחינתי הכל, זה מספיק לי, כי איזהו עשיר – השמח בחלקו. 

הפרסומות והתרבות שמסביב מנסות לגרור אותנו להרגשה תמידית של "יש לי רב". אני רוצה לקנות ולצבור עוד ועוד, כל רכישה חדשה וכל שימוש באשראי גורמים לי להרגיש יותר טוב, יותר קיים. אני לא קונה רק כי אני צריך משהו או כי יש מבצע משתלם, אלא כי הקנייה היא-היא העניין. אין לבעלי ההון שום אינטרס שנרגיש תחושה של "יש לי כל", שנהיה שמחים במה שיש לנו, שנסתפק במועט. זה לא האינטרס שלהם, אבל זה כן האינטרס שלנו. 

ואגב, אחרי בלאק פריידי מגיע סטארדיי. שבת. זה יום שאמור לתת לנו תחושה של "יש לי כל", כי הכל מוכן, ואנחנו מפסיקים את המרוץ המתמשך ליממה שלמה.