אל תמסגרו אותם במסגרת של פלדה

"הוא ילד של יום", הסבירה לי אחת האימהות בהרצאתי בנושא השכבת ילדים לישון. "הוא לא יודע מה זה לילה, תמיד תמצאי אותו ער", היא הוסיפה.

הילד של היום לא ילך לישון כל כך מהר. עד שיש לו שם משלו, עד שיש לו תפקיד מיוחד לו, עד שהצליח ללמד את כולם שהוא שווה. שיש לו תואר מצוין שמזכה אותו בנקודות זכות תמידיות, עד שהצליח לבנות לעצמו את השם, חשבתם שישתנה?

לא!

• "למה קראת רק ליצחק שיעזור לך בבניית הסוכה?"
• "כי יעקב הוא עצלן!".

עכשיו מובן למה יעקב ממשיך ומתעצל, כשאבא מבקש שילך לקנות חלב. כי רק זה חסר לו, ללכת עכשיו לחנות, ולוותר על השם שלו: "יעקב העצלן!".

פשוט וקל מאד לכנות בשם. למצוא את הילד העצלן, לגלות את המתלונן הראשי, לשפוך אור על הרשע. אבל כל זה איננו עוזר ואינו מועיל לאיש. להפך.

ברגע שאנו מכנים ילד בשם, הוא רק ילך ויצדיק את השם הזה. הוא ידאג שכולם ישמעו עליו, שאמא תספר עליו, שאבא ישנן את תארו, שגם השכנה מימין תשמע ושגם זו שמשמאל תדע.

הוא מרגיש שייך למקום רק בזכות שם התואר הזה. רק על ידי זה שהוא שונה – שהוא טרדן, עצלן, עקשן, צרחן, רק בזכות כל  זאת הוא קיים.

אם תיקחו ממנו את התואר הזה – אין לו כלל תקומה.

אבל גם עם התואר הנ"ל הוא אינו חי כהלכה. הוא חי בצלו, מצדיק כל העת את קיומו, משתדל שלא להכחידו, ואוחז בו בכל כוחו. כך קשה ללמוד, כך קשה להתקדם, כך קשה להירתם לתפקידים וללימודים.

מכירים את זה שאומרים על משה בקביעות: "משה הוא ילד נהדר, תמיד כשאני מבקש משהו הוא עוזר, נכון, משה?". ומשה לא יכול להפטר מאותה תווית. נכון, זו תווית חיובית, אבל היא ממכרת, היא דבוקה בדבק חם ולוהט שלא יכול להיפרד.

משה מרגיש שאם פעם לא ישמע לקול אביו, הוא מפסיד את מקומו, הוא משליך את עצמו וישותו. משה לא רוצה להגיע לכך, לכן הוא מתאמץ תמיד תמיד, אבל תמיד, להיות זה שרץ ראשון וממהר לעשות מה שאבא אומר.

ילד שתמיד אומר "כן", ושעוזר באופן קיצוני, נמצא אף הוא בבעיה. אף הוא נמצא במצב של תחושה שאומרת: "אם לא הקטע של העזרה – אינך שווה, אינך שייך, אתה לא חלק מהמשפחה".

תנו לילדים שלכם להיות מה שהם, בלי למסגר אותם במסגרת של פלדה. תנו לילדים שלכם להוכיח בעצמם מה הם שווים, בלי שתכתירו אותם בתואר שאותו אולי הם לא אוהבים, אבל מה לעשות שהוכתרו בו, והם כמו אסורים בבית אסורים.

אל תדביקו לילד תווית. תנו לו לחיות כשיום אחד הוא עצלן מעט יותר וביום השני הוא חרוץ ביותר; יום אחד הוא הילד הטוב ובשני הוא שוגה; יום אחד הוא ילד מלא שמחת חיים, אבל הוא מרגיש שגם מותר לו להצטער.

אהבתנו לילד, כהורים, אינה תלויה בדבר, אינה תלויה בהתנהגותו. זה מה שחובה עלינו להוכיח לו.

אל תחמיצו את הסדנה "מנוחה, תצילי אותי!". חובה להורים שרוצים שיפורים מול הילדים ובכלל. לפרטים הקליקו כאן.