ידידיה מאיר על החלק החשוב באמת של "טיסת השבת"

1. ביום שני בבוקר שמעתי חדשות עם הילדים בדרך לבית הספר. בדרך כלל אני משתדל לכבות מיד אחרי הכותרות הראשונות. עם כל הכבוד לענייני היום הבוערים, חבל לי לבזבז על זה את דקות האיכות הנדירות שלי עם הילדים. באותם בקרים שבהם אני לא מתאפק ונסחף להאזנה, כי יש איזו סערה בחדשות, אני תמיד מצטער אחר כך, כמו לאחר יישור עוגה עתירת קלוריות. נו באמת, לא יכולת להתאפק קצת?

אבל ביום שני השבוע השארתי את הרדיו דולק בכוונה. הפרשנים דיברו על הדילמה של בנט מול הסירוב של נתניהו למנות אותו לתפקיד שר הביטחון, ואני פתחתי ברכב פאנל פרשנים משלי. "למה הוא בכלל רוצה להיות שר ביטחון?", שאל הקטן, "הרי הכי חשוב זה חינוך, לא?". הסברתי לו שאמנם חינוך זה הכי חשוב אבל ביטחון זה גם הכי חשוב, ובנט חושב שהוא יכול להשפיע לטובה על הביטחון. "ולמה בנט כל כך בטוח שהוא יכול להשפיע לטובה על מצב הביטחון, יותר מאשר אם ראש הממשלה יהיה שר הביטחון?", שאלה אחותו. שאלה טובה שאלת, בתי. אבל נניח רגע לענייני הביטחון, כי עכשיו זה כבר לא העניין, אלא המתיחות בין בנט לביבי. האם לדעתכם הוא צריך להתעקש ולא לוותר לראש הממשלה, אפילו אם זה יגרום עכשיו לנפילת הממשלה ולבחירות? "כן כן, בחירות!", ענו כל הילדים במקהלה. טוב, זה לא מפתיע. הם מאוד נהנו בבחירות המקומיות. מדבקות, פתקי הצבעה, חולצות. כבר שבוע הם שואלים אותי מתי יהיה סיבוב שלישי, אז מה הפלא שהם שמחים עכשיו על אפשרות של הפלת הממשלה. עזבו רגע אינטרסים אישיים, אמרתי להם, בחירות זה לא טוב למדינה. זה סתם מיותר. מה הייתם עושים עכשיו במקום בנט, מוותרים או מתעקשים? וכאן, לצערי, הם שוב ענו פה אחד. אין על מה לדבר. כל ילד הסביר בסגננו כמה אסור לוותר. כמה אסור להיות פראייר.

2. למחרת, בבוקר יום שלישי, ברגע שנכנסנו לרכב, מיהרתי להדליק את הרדיו. זוכרים ילדים את מה שדיברנו אתמול על שר החינוך? אז תשמעו טוב טוב איך זה נגמר. הם הקשיבו בשתיקה, אפילו בתדהמה, להקלטות ממסיבת העיתונאים של בנט בכנסת אמש, ואחר כך לתגובות הקטלניות להתקפלות שלו. אתם רואים? אמרתי להם, ככה צריך להתנהג. כן, לדעת לרדת מהעץ. גם אם אתה מושפל עכשיו. לפעמים צריך לעשות את מה שנכון, אפילו אם זה כרגע קצת פוגע בכבוד שלך.

הגענו לבית הספר, הילדים ירדו, אבל הכתבים הפוליטיים נשארו איתי ברכב והמשיכו עוד דקות ארוכות בתגובות הארסיות. נראה לי שגם הם חשבו כמו ילדים, והתאכזבו שבניגוד לכל התחזיות שלהם, בנט נהג באחריות (למרות שחלק מהביקורת שלהם על הטיפוס על העץ הייתה נכונה. אני לא תמים. מדובר בפוליטיקה. כל צד עם החשבונות שלו ועם הבייס שלו). מעניין כמה פעמים בחייו, חשבתי לעצמי, זוכה שר חינוך, באשר הוא, לעסוק בחינוך? חינוך כפשוטו. לא בתקציבים, לא בענייני מינהל ותקשי"ר, לא במדיניות ובשאר דברים, חשובים ככל שיהיו, אלא ממש בחינוכם של ילדי ישראל. השבוע בנט עשה את זה. אני מאוד מקווה שהילדים הפנימו את השיעור.

3. ועכשיו לסיפור השני של השבוע. כמה דיברו על הפייק-ניוז שבדיווחים על "התפרעויות החרדים בטיסת השבת". האמת? לא מספיק. כמה דיברו על אל-על שבמקום להודות שהיה כאן מחדל, הודיעה במוצאי שבת שהיא תתלונן במשטרה על הנוסעים האלימים. האמת? לא מספיק. הסיפור הזה אמנם נקודתי, אבל הוא מלמד אותנו כמה קל לשקר, כמה קל להסית נגד מגזר שלם, באיזו קלות הציבור קונה את זה, וכמה קשה אחר כך לשנות את הנרטיב. אז נכון, אחרי מספר ימים של התפתלויות, מנכ"ל אל-על הודה בפירוש שלא הייתה אלימות על המטוס, אבל השאלה היא מה יהיה ב"תקריות" הבאות עם חרדים, באוויר ביבשה או בים? הרי יהודה שלזינגר, כתב "ישראל היום", לא יוכל להיות תמיד בכל מקום ולהילחם על האמת.

(צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

ויש דבר אחד שעליו ממש לא דיברו מספיק: השבת שעברה על נוסעי הטיסה באתונה. לא בכל יום נתקעים עשרות יהודים, מכל הגוונים, באיזה חור על הגלובוס לשבת משותפת בהפתעה. בעודי חושב איך להגיע אל מי מהנוסעים שהיו שם כדי לשמוע חוויות, צלצל הטלפון ועל הצג היה כתוב "אוריאל טלית סנטר רקמה תיק תפילין". מה נשמע ידידיה, הוא אומר לי, אני הייתי על המטוס ובשבת באתונה. ניסיתי להיזכר עם מי אני מדבר. אה כן, זה הבחור הנחמד מחנות היודאיקה הענקית בגאולה בירושלים. שמרתי את המספר שלו לפני כשנה וחצי כשהייתי צריך לאשר את הרקמה שעל תיק התפילין של הבן שלי. הוא סיפר לי הרבה פרטים חדשים שלא ידעתי על הטיסה ועל המחדלים שהיו בה, אבל אני קופץ ישר לשבת.

נתחיל בהרכב האוכלוסייה. אוריאל טלית סנטר רקמה תיק תפילין הפתיע אותי. הרוב המוחלט של הנוסעים שנתקעו ביחד בשבת בכלל לא היו חרדים אלא דתיים לאומיים. כן כן, יותר ממחצית הנוסעים שנשארו בשבת באתונה היו חובשי כיפה סרוגה. היתר היו יהודים אמריקאים, עוד כמה נוסעים שומרי שבת שאינם חובשי כיפות, ורק כעשרים איש היו חרדים ממש. זה לא הפריע לאף אחד לכנות את הנוסעים "חרדים אלימים". טוב, אולי אפשר לראות בזה גם משהו חיובי, כי התקשורת הייתה יכולה באותה מידה לדווח גם על "אלימות המתנחלים" בשחקים.

ואם כבר מדברים על מגזרים: במטוס היו לא מעט יהודים שומרי מסורת. כאלה שבדרך כלל מקפידים מאוד על שמירת שבת, אבל את השבת האחרונה הם חיללו, למרבה הצער. אוריאל הכיר בטיסה זוג צעיר שהתחתן לא מזמן. הבעל שומר שבת למהדרין, אשתו התחילה רק עכשיו לשמור, מאז החתונה, אבל היא הודיעה לבעלה שהם ממשיכים הלאה ולא יורדים באתונה, כי המשפחה שלה מחכה לה בארץ וזה "פיקוח נפש". והיה גם מקרה הפוך: בחור מבית חרדי שכרגע לא מקפיד על שמירת תורה ומצוות, אבל ירד עם כל הדתיים. הוא אמר שהוא עושה זאת לא בגלל שמירת השבת אלא בגלל שלא נעים לו מהוריו החרדים שגרים בארץ. נו, אם לא שמירת שבת לפחות מצוות כיבוד אב ואם.

והיו עוד מקרים מיוחדים, כמו למשל איש עסקים ישראלי שעובד בארצות הברית וקנה כרטיס טיסה לארץ רק כדי להגיע לשבת עם משפחתו, וביום ראשון כבר היה אמור לטוס חזרה לעבודה. הוא ירד באתונה כדי לא לחלל שבת, ובמוצאי השבת עלה לטיסה חזרה לארצות הברית, בלי שיפגוש את משפחתו. והייתה סבתא מסורה ממונסי שקיבלה טלפון מבתה שגרה בארץ שבישרה לה שהיא עם צירים. היא מיהרה לטוס ארצה כדי להיות עם בתה בלידה, וכל השבת באתונה הייתה במתח (אגב, נכון לשעת כתיבת השורות, הבת טרם ילדה. שיהיה בשעה טובה).

4. אוריאל עצמו היה עם אשתו ועם בנם בן החמישה חודשים, תקועים שבת שלמה בלי העגלה שנשארה על המטוס. "זה לא היה פשוט בכלל, אבל עזרו לנו. מדהים כמה כל אחד ניסה לסייע לחברו. כלומר, לא לחברו אלא לאדם זר שרק עכשיו הכיר... אנשים כל הזמן שאלו אחד את השני: 'הסתדרת בחדר? מה חסר לך?'. הייתה תחושה נפלאה של אחדות. בקבלת שבת לא הפסקנו לשיר ולרקוד. היה לנו שיעור בפרשה, ושיעור דף יומי, אבל הכי מרגש היה השיעור הספונטני בבוקר. הרי כולנו היינו תחת ג'ט לג. אנשים התעוררו בשבת בשלוש-ארבע לפנות בוקר וירדו ללובי ללמוד ביחד את הפרשה. כולם, אגב, דיברו על הסמליות הזאת שהתגלגלנו לשמור שבת יהודית באמצע יוון, בחודש כסלו".

כשאוריאל סיפר לי על קבוצת הווטסאפ המשותפת של כל מי שנתקע בשבת באתונה – "יוונים" שמה – שבה הם מעלים זיכרונות מהשבת, כמעט התחלתי להצטער שלא זכיתי להיות חלק מהחוויה המיוחדת. אולי סוכני נסיעות יתחילו לשווק (ביחד עם אל-על כמובן) חבילות נופש שכוללות נחיתה בהפתעה ובלי תכנון באיזו נקודה בעולם עם יהודים טובים, כמו למשל הרב דוד דרלי מטבריה. הוא היה אמור לעשות את השבת בארץ ביחד עם אחיו ואחיותיו לרגל יום הזיכרון הראשון של אימם, שנפטרה לפני שנה, אבל נתקע בטיסה. "היהודי המתוק הזה ממש לקח אחריות על השמחה וההרגשה הטובה של כולם", מספר אוריאל, "הוא אמר שכל מי שחסר לו משהו, קולה, קפה, מה שלא יהיה, שיזמין על חשבון חדר 103. זה היה מספר החדר שלו. והשיא היה בתפילות. דרלי גילה שיש עוד מישהו שיש לו יארצייט השבוע, בחור צעיר בשם דוד גליק שחזר ממסע גיוס כספים לארגון תמיכה ביתומים שהקים. הצענו שמכיוון שלשניהם יש 'חיוב', נתפצל לשני מניינים כדי שכל אחד יוכל לעבור לפני התיבה. אבל דרלי התנגד בתוקף. אמר שהוא מוותר על ה'חיוב', ורק שלא נתפרק לכמה מניינים כי כל העניין של השבת הזאת זה האחדות המיוחדת, של יהודים שונים מכל העולם, דתיים לאומיים וחסידי סאטמר, חב"דניקים, ליטאים ומסורתיים. אגב, היו שם גם ילדים שנתקעו עם הוריהם בטיסה, וכאמור המזוודות של כולם היו בבטן המטוס, אבל אותו גליק שבמקרה לקח איתו למטוס את השקית עם המתנות לילדים שלו בארץ, פתח את הפליימוביל החדש כדי שיהיה לילדים שנתקעו במלון עם מה לשחק. אני מקווה שהילדים שלו יסלחו לו...".

5. והנתינה הגדולה ביותר הייתה, כמובן, של הרב מנחם והרבנית נחמה הנדל, שליחי חב"ד המקומיים. "זה מדהים. הם דאגו תוך כשלוש שעות לכל פרט", מספר אוריאל, "וכשאני אומר כל פרט, זה לא רק אוכל לעשרות אנשים, אלא גם נרות שבת ויין ובשמים להבדלה ואפילו עוגות לקידוש בשבת בבוקר. הכול הוגש בכלים חד פעמיים מהודרים שהם הביאו. והם כל הזמן נתנו תחושה שהם בכלל מודים לנו על הזכות הגדולה שנפלה בחלקם לארח אותנו".

בסופו של דבר משפחת הנדל אכן הייתה צריכה להודות לאורחים. תוך כדי השבת נודע לרב דרלי שהם בונים מקווה באתונה, אבל תקועים הרבה זמן עם התקציב. מדובר בכסף גדול, עשרות אלפי דולרים (אחרת הוא מן הסתם היה אומר שירשמו את כל הוצאות המקווה על חדר 103). מה עושים? פשוט מאוד. דרלי הכריז שכל המכירות של העליות הן קודש לבניית המקווה. הוא אישית קנה את המפטיר בסכום עתק. וכך, בתוך דקות ספורות, נאספו עשרות אלפי דולרים ובקרוב תושלם סוף סוף בניית המקווה באתונה. אולי ראוי להזמין את מנכ"ל אל-על לקביעת המזוזה. הרי בלי כל המחדלים של אותה טיסה, מי יודע אם המקווה היה נבנה.

"ואחרי שבת כזאת של אחדות נפלאה", מסיים אוריאל, "תחשוב מה זה לפתוח את הסלולרי במוצאי שבת מיד אחרי הבדלה ולקרוא בכל אתרי החדשות בארץ על 'חרדים שהשתוללו במטוס'".

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".