מיומנה של גרת צדק: ועכשיו טור הסיכום והפרידה

לכל הפרקים הקודמים בסדרה, לחצו כאן.

בכ"ט בתמוז עלה הפרק הראשון של הטור שלי לאתר הידברות. לא יכולה לתאר בפניכם את ההתרגשות שהייתה לי, קפצתי משמחה. תמיד רציתי לכתוב, אך לרוב זה היה נשאר מקופל ומוסתר בתוך המגירה.

מאותו יום, הכל השתנה.

החלטתי בצעד אמיץ לכתוב את הטור תחת שמי המלא והאמיתי, נחשפת לראשונה בחיי בפניי חברים והסביבה, שרק לאחר פרסום הטור גילו את האמת שהסתרתי.

שלא תטעו לרגע, איני חושבת שאני מוכשרת בשום צורה ואופן. ה' שם אותי על רכבת הרים ופעל בדרכים נסתרות כדי שהשנה אזכה לספר לכם על הנסיעה.

כבר לא ייצגתי רק את טליה

מעולם לא חלמתי שאזכה לקבל כל כך הרבה חום ואהבה ממכם, הקוראים היקרים. לא תיארתי שאני אגיע למקום שאני נמצאת בו היום.

התחלתי לכתוב את הטור במטרה אחת. רציתי שאנשים יפסיקו להחזיק בדעה שלילית נגד גרים. נכוויתי מאוד מדעות שליליות של אנשים שהונעו מתוך פחד, רק מהיותי גיורת. רציתי להכיר לעולם את עצמי, מעבר להגדרה של ה"גיור". רציתי לספר על האהבה שבוערת בתוכי לה', על כך שהניצוץ הזה תמיד היה בי. ככל שהטור התקדם, הבנתי שיש פה הרבה מעבר.

כבר לא ייצגתי רק את טליה. הייתי חלק ממשהו הרבה יותר עמוק וגדול. הקב"ה פתח את לב הקוראים של הטור, ונתן לאנשים מכל רחבי הקשת להתחבר אלי ולסיפור שלי, למצוא את הנקודה המשותפת בנינו.

הופתעתי לגלות נשים חרדיות מבית שפנו אלי, וסיפרו על רגשות ההזדהות שלהן איתי, ואפילו על השתוקקותן להיות במקומי ולחוש את ההתרגשות בקיום המצוות.

לא הצלחתי לקלוט בכלל את העניין שעכשיו אנשים קוראים את הסיפור שלי, נחשפים לכל הרגשות הכי כמוסים שלי, ללא מסכות. לאמת שלא העזתי לספר כמעט לאף אחד. זה התחיל לחלחל לי לתודעה רק כאשר אדם חרדי מאשדוד זיהה אותי לפי השם, "טליה צימברג? אה, את מ'יומנה של גרת צדק', נכון? אני קורא את זה!". הייתי בהלם. לפני שניה הייתי אנונימית, לא הכירו אותי ולא ידעו מי אני. אך כעת, שמי התחיל ללכת לפני, נוכחתי גם לדעת שגם בבני ברק ובעוד ערים מכירים אותי ואת הטור שלי.

תושבי הישוב שלי, שחלקם הכירו/שמעו על המסע שלי, קראו את הטורים שלי בעלון "עונג שבת" של הידברות בהשתוקקות, מעדכנים אותי שהם נהנו והתרגשו.

הבנתי שמעכשיו אני מייצגת "דמות" מסוימת. אני כבר לא אותה טליה צימברג האנונימית שבקושי שמעו אודותיה, עכשיו אני טליה שמייצגת את הגרים, מייצגת את הידברות, מייצגת תשובה מאהבה.

מאז שהטור התפרסם זכיתי לעזור לגרים, אלה שלפני בית הדין ואלה שאחרי. עניתי בשמחה לכל שאלה והייתי אוזן קשבת. הם הרגישו בנוח לדבר איתי ולשתף אותי בכל ההתמודדויות בתהליך, וגם אחריו.

אבל תמיד היה לי קו מנחה וגבול מסוים. אני חושבת שאין משהו יותר גרוע לעם ישראל מהתבוללות, לכן בכל פעם שבאתי לעזור למתגייר לפני בית הדין הייתי מוודאת, כמה שביכולתי, שזה אכן לשם שמיים. היו פעמים שדיברתי עם אנשים שחשבו להתגייר והבנתי שהסיבות היו חתונה בארץ/ בן זוג/ או כל דבר אחר שהוא לא אהבה לקב"ה. עצרתי אותם ואמרתי להם לא לעשות את זה. הסברתי שלמתגייר אין אפשרות לבחור להיות 10% שומר תורה ומצוות ואפילו לא 95%, זה הכל – או כלום. לא היה להם קל לקבל את זה, אבל דאגתי להסביר את עצמי היטב.

לאט לאט החשיפה לטור שלי גדלה, וזה הפתיע אותי בכל שבוע מחדש. עוד יותר הפתיע אותי כאשר הזמינו אותי לספר את הסיפור שלי בפני בנות מדרשה, מדרשת "שובי השולמית לבנות עליה" באשדוד.

עדיין לא זכיתי להגיע לשם לספר, אבל בע"ה אני מקווה שבקרוב אזכה.

אני מרגישה שאני צריכה לעבוד על עצמי עוד בכדי שאוכל לעמוד ולספר את הסיפור מול קהל רב, אך ה', שנתן לי את ההזדמנות, ייתן לי גם את הכוחות.

אספר לכם את האמת המרה. בתחילת הסיפור שלי הייתי בודדה. העברתי הרבה שבתות לבד עם עצמי, עם מחשבות כואבות אך בלב שמח שאני מקיימת את מצוות ה'. באחד מערבי השבת, אחרי הסעודה הראשונה, ישבתי והתעצבתי. אמרתי לה' שאני לא רוצה יותר להעביר את השבתות לבד, שזה כואב לי. לא היה לי עם מי לדבר, עם מי לצחוק, עם מי ללמוד תורה. מאז אותה שבת, ה' לא נתן לי לעשות אף שבת לבד. בורא עולם, בחוכמתו הרבה, שלח אלי משפחה מדהימה שאימצה אותי בזרועות פתוחות ולב אוהב. אני מעריכה ואוהבת אותם כאילו היו משפחתי הביולוגית ולעולם אהיה מכירת טובה על כל החסדים שעשו עמי. הם פתחו בפני את ביתם, את ליבם, דאגו לי, כאבו בכאבי ושמחו בשמחתי. לעולם לא אשכח את מה שעשו עבורי ותמיד יהיה להם מקום גדול בחיי.

אולי הטור הסתיים, אבל הסיפור שלי רק התחיל

היום אני שוב סטודנטית, אבל הפעם במקצוע שבאמת מתאים לי. קיבלתי את הברכה של הרה"ג אליהו עמר, ואני מרגישה אותה בכל קורס וקורס שאני לומדת ברוך ה'. אני ממשיכה ללמוד תורה, הלכות ומוסר. משתדלת למלא כמה שיותר את יומי בדברי תורה ולהתקדם מבחינה רוחנית. אני לא חושבת שהסיפור שלי נגמר פה, הוא רק התחיל עכשיו.

נלחמתי בציפורניי להתגייר, להביא את הנחת לנפשי. אני יודעת שהמלחמות שלי לא תמו, יהיו לי עוד מלחמות רבות עם אנשים וחוויות שאעבור, העיקר שאני אמשיך להילחם ולעולם לא אוותר.

למרות הקשיים שאני עוברת כגיורת, תגובות שליליות ופחדים שבעקבותיהם התחלתי לכתוב את הטור, אני שמחה שזאת הדרך שה' בחר בשבילי. גיליתי בעצמי כוחות שכלל לא ידעתי שקיימים, עברתי חוויות רבות שרק העלו אותי מבחינה רוחנית, עמדתי מול ניסיונות רבים ואמשיך לעמוד כי אלו הם החיים, ואת הכוחות להתגבר על כל הקשיים קיבלתי מאברהם אבינו אבי הרוחני ושרה אמנו אמי הרוחנית.

באופן מסוים, אני שמחה שלא נולדתי יהודייה, אלא בחרתי בזה; נלחמתי להיות יהודייה.

להיות יהודי, להיוולד כך, זוהי מתנת חינם. אני מאחלת בלב שלם לכל יהודי מלידה להעריך את המתנה שהוא קיבל, שהוא לא היה צריך לעבור את המלחמות שאני עברתי, את הבכי בימים ובלילות.

ומה עם העתיד שמחכה לי? אני רוצה להמשיך להתקדם מבחינה רוחנית ואף פעם לא לעצור במקום. אני רוצה לזכות לעזור לכמה שיותר נשים להתקרב אל הקב"ה ולטעום את מתיקות התורה ומצוותיה.

אני רוצה להקים בית קדוש שיהיה בנוי על יסודות התורה, לגדל ילדים בדרך האמת שזאת דרך התורה הקדושה. אם עד עכשיו נפשי חשקה להתגייר, כיום היא חושקת להקים בית של תורה עם הזיווג הנכון והראוי לי, אני מחכה שחצי הנשמה השנייה שלי יחזור, ויחד נשוב להיות נשמה אחת שלמה ומתוקנת.

אני רוצה להכניס אורחים, לקרב את הקרובים והרחוקים, ללמוד וללמד תורה.

בכל יום אני מרגישה כיצד ה' מוביל אותי בדיוק למקום שאני צריכה להגיע. אולי הטור הסתיים, אבל הסיפור שלי רק התחיל.