"המאירים": דיוויד בראון פתח את ביתו לבחורי ישיבה, הוא לא שיער מה הם יתנו לו

דיוויד בראון התגורר בניו-ג'רסי, כשבאחד הימים, פרצה שריפה בישיבה שהייתה על יד ביתו. "לא נשאר מקום מגורים לבחורים", הוא מספר, "ולכן הלכתי לראש הישיבה והצעתי לו שכמה בחורים יגורו בביתנו, עד שתיבנה עבורם פנימייה חדשה. היה לנו בית גדול, והגיעו לגור אצלנו תשעה בחורים, למשך יותר משנה". לדיוויד היה ברור שזהו הדבר הנכון לעשות, הוא רק לא תיאר לעצמו עד כמה שהדבר ייטיב עמו ועם משפחתו.

מתקרבים יחד ליהדות

בסביבות גיל 40 היו דייוויד וחוה בראון עם היכרות מועטה מאד בכל מה שקשור ליהדות. "ידענו שאנחנו יהודים, אך לא ידענו מה המשמעות של הדבר", הוא מספר. "הלכנו לבית הכנסת בראש השנה, חגגנו קצת חגים, אבל לא מעבר לכך".  

בתם בת ה-17, שנחשפה ליהדות בכנס לקירוב בני נוער, החלה אט אט לשמור מצוות. "היא ביקשה לשמור שבת, הכשרנו עבורה את המטבח, והתחלנו גם ללמוד, כדי להבין במה מדובר", הוא מתאר. "עוד קודם לכן, האמנו תמיד באלוקים. אז כמו בשידוך, שבהתחלה לא כל כך מכירים, ולאט לאט הקשר הולך ונעשה רציני, כך היה גם אצלנו בהיכרות עם היהדות. היו לנו שאלות בסיסיות, התחלנו לקרוא, ופתאום מצאנו את עצמנו אומרים 'וואו!'. להרבה שאלות פתאום היו תשובות, גם שאלות שלא חשבתי עליהן קודם, נפתחו בעקבות הלימוד. ראיתי שזו האמת, ורק רציתי לספוג לתוכי עוד ועוד".

שני בניו של דיוויד, שהושפעו אף הם מאחותם, החלו להתקרב לדרך התורה. "אחד הניסים הוא, שלא הייתה לנו התנגדות, ושהלכנו בדרך הזו כולנו יחד. אפילו אמא שלי, שגרה אז אצלנו, הסכימה להיפתח אליה וללכת בה".

לשאלה איך הדברים היו כה פשוטים עבורם, עונה דיוויד: "אני לא מרגיש שקיבלתי על עצמי מצוות, אלא שהן היו בתוכי כל הזמן. זה בא עוד מהאבות הקדושים, וכשהגעתי למצב שבו נפקחו לי העיניים, אז כל מה שהיה חבוי בפנים, התחיל לצאת".

מקלחת קרה בהפתעה

השריפה בישיבה תפסה אותם באחד מימי חג החנוכה. "עם הגעתם של הבחורים לביתנו, אשתי ואני הפכנו להיות מעורבים יותר ויותר בנעשה בישיבה", הוא מתאר. "היה להם קושי כלכלי רציני, ואני ההתחלתי לעבוד שם בארגון כל נושא הכספים והמשכנתאות, וגם בגיוס תורמים לצורך הקמת מבנה חדש".

מה מביא אדם לקחת על עצמו עול כזה, ולהכניס לביתו תשעה בחורים למשך שנה?

"בפרשות האחרונות קראנו על אברהם אבינו, שישב בפתח האוהל שלו ביום חם אחרי ברית מילה, כדי לחכות לאורחים. מה הביא אותו לעשות זאת? אז בדיוק כמו שבעסקים מזהים הזדמנויות עסקיות, גם אני זיהיתי כאן הזדמנות שבה אני יכול לעזור, ושמחתי לקחת אותה. העניין המדהים הוא, שגם אשתי והילדים היו צריכים להסכים לזה, וכולם עשו זאת בשמחה".

כשבחרו בני הזוג במשימה, הם לא חשבו עד כמה הבחורים שמתארחים אצלם, ייתנו להם. "אבל בסופו של דבר גילינו שכל ההתנהגות שלהם השפיעה עלינו. ראינו איך הם מדברים אחד עם השני, איך הם מדברים אלינו בצורה ראויה ומכובדת, והדבר עורר אצלנו התפעלות. כשהם באו, לא קבענו כללי התנהגות בבית, על אף שנראה היה שזה דבר בסיסי עבור הסדר הטוב, אבל גם ככה הם תמיד היו בסדר. הסתכלתי על עצמי ועל הילדים שלי לעומתם, וראיתי שיש להם איכויות מסוימות שאין לנו. שאלתי אז את עצמי – מאיפה זה בא?"

בניו של דיוויד, שהיו באותו זמן בבית ספר דתי מעורב, החלו להתקרב גם הם לבחורים. "בשלב מסוים, בעקבות השפעת הבחורים, הבנים ביקשו ללכת לישיבה, וכמובן שהעברנו אותם למקום שאליו היינו קשורים.

"בהתחלה הבחורים לא אכלו אצלנו", ממשיך דיוויד, "אמנם המטבח שלנו כבר היה כשר, אבל זה לא היה מספיק עבורם". כשהבינו שזו הבעיה, בני הזוג בראון לא המתינו, והחלו להקפיד על רמת כשרות גבוהה יותר. "הייתי נוסע ללייקווד, כדי לקנות בשר בהכשר מהודר, ובאופן כללי למדנו את הנושא, והתחלנו להקפיד על הכשרים טובים בזכותם".

גם בשבת ניכרה השפעתם של הבחורים על בני המשפחה. "אחרי סעודה בישיבה, היו הבחורים מגיעים אלינו הביתה, ויושבים על יד שולחן השבת, עם ממתקים ועוגות שאשתי הכינה. ביקשתי מכל אחד מהם שיאמר משהו שהוא למד השבוע, וזה מילא אותנו בדברי תורה. אני לא ישבתי ולמדתי ימים שלמים, ולכן זה הוסיף לי".

בערב שבת הראשון שבו היו הבחורים בביתם, ציפתה לדיוויד הפתעה. "נהגתי לחזור מהעבודה ביום שישי הביתה, בערך שעה לפני שבת, ואז להתקלח ולהתארגן", הוא מספר. "באותו יום שישי, המשכתי במנהגי זה, אך כשחזרתי הביתה, גיליתי שהתקלחו גם במקלחת שבחדרי, בגלל חוסר זמן ומקום. באתי להתקלח בעצמי, ומסתבר שנשארו רק מים קרים. זה לא היה נעים כל כך. מאז, התחלתי לצאת מהעבודה בימי שישי בין שתים עשרה לאחת בצהריים, לא מאוחר יותר. כך זכיתי במקלחת חמה, אבל זה היה עבורי גם שיעור, והפכתי את הדבר להרגל קבוע. עבדתי אז עם גויים, וגם הם התרגלו לכך שתמיד בין שתים עשרה לאחת אפשר לומר לי 'שבת שלום', ואחר כך כבר אין עם מי לדבר".

הקרבה לרבני הישיבה, גם היא נגעה בדיוויד. "היו פעמים שרבנים מהישיבה היו באים לשהות אצלנו, ומאנשים כאלה לומדים איך להיות בנאדם אמתי. כשהתחלתי לעבוד בישיבה, הייתי מגיע לשם עם כובע של קאובוי, כשכולם סביבי עם מגבעות שחורות. אבל לאט-לאט ספגתי את הדרך, ופתאום, בלי להבין איך, הפכתי להיות אחד מהם. שמרנו מצוות כבר לפני כן, אבל הם הביאו אותנו לרמה אחרת".

התקדמות ועקשנות

עם הזמן, נישאו ילדיהם של בני הזוג בראון, ועלו לארץ בזה אחר זה. "מצאנו את עצמנו לבד בארצות הברית, והבנו שגם אנחנו צריכים לעשות עליה", מתאר דיוויד. "היה לנו בארצות הברית בית גדול עם בריכה, רכב יקר, הכל, אבל הקב"ה הוביל אותנו לארץ ישראל, וידענו שהיא היעד".

על יחסו האוהב לארץ, מספר דיוויד: "משפחתי חיה בארצות הברית כבר כמה דורות, אבל אני אדם ריאלי, ומבין שבמוקדם או במאוחר, גם יהודי ארצות הברית יצטרכו לעזוב אותה, כי זה רצון ה'. בחו"ל שמעתי אנשים שאומרים, שארץ ישראל היא מקום מלא באבנים וסלעים. מבחינתי, המקום הזה מלא ביהלומים. כמו שיהלומים נחצבים מהאדמה ושווים כסף, כך גם אבני הארץ נחצבות מהאדמה, ואחר כך בונים מהן בתים, כך שהן שוות כסף. הן יהלומים, רק לא באופן שאנשים חושבים. היו אנשים שאמרו לי שאני משוגע, ובאמת אני משוגע על ארץ ישראל".

ארבעים שנה אחרי שחזר בתשובה, דיוויד כבר לא ממש זוכר את מה שהיה פעם. "בעבר נהגתי לאכול את כל הטריפות שבעולם, היום אין לי אפילו זיכרון של הטעמים האלה. היו פעמים שהנכדים שאלו אותי מה הטעם של מאכל כזה או אחר, ועניתי להם שאני באמת לא יכול לומר, כי שכחתי. מבחינתי זה נס, איך שהקב"ה שינה את חיי".

כיום, דיוויד ואשתו הם סבא וסבתא לנכדים ולנינים. "רוב האנשים לא מבינים עד כמה הם מבורכים", הוא אומר, "ואני מרגיש מבורך מאד. אדם שדיברתי איתו אמר לי 'אתה נראה בן שישים', אמרתי לו – ומה תגיד אם תשמע שאני בן 84 עם 35 נינים? זכינו שכל צאצאינו נולדו בארץ ישראל, ושהתורה עומדת במרכז של כולם. אני זכיתי להפוך מבחור לא דתי עם כובע קאובוי, לסבא שכל צאצאיו מאוחדים סביב התורה".

ומה עם הבחורים?

"הם הפכו למשפחה עבורנו, ואנחנו שומרים איתם על קשר עד היום. ממש לפני כמה ימים התקשר אליי אחד מהם, לומר 'מזל טוב' לרגל הולדת נין חדש".