הורות במחשבה חיובית: תכנית מסודרת מצליחה

יום שישי, הבוקר אור. נראה כי לפנינו כל הזמן שבעולם והיום הזה יתארך עד בלי די, "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די".

אם כך, לאחר ברכות השחר ותפילה, מה יכול להיות טוב יותר מלפתוח את היום עם כוס קפה וטלפון קצרצר לגיסה תחי'? השיחה, כדרכן של שיחות, הולכת ומתארכת.

עוד כוס קפה, והשיחה מתגלגלת לה בנחת, על קפה מנוחות ינהלני. לשם מה להיות מודאגים? "הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה", "עוד היום בנוב לעמוד"...

כך חולף-הולך לו יום שישי בנחת, בלי לחץ, עד שלפתע מגיעה עת קיבוץ גלויות.

"שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך, בניך מרחוק יבואו ובנותיך על צד תאמנה".

ללא התראה נפתחות הדלתות והילדים מופיעים מכל הכיוונים, ואז מתעוררים ו"מגלים" שיש עוד כל כך הרבה מה לעשות, והלחץ מגיע כבונוס אחד פלוס אחד יחד עם הילדים. הכל הופך מלחיץ ומדאיג, והתקלות מגיעות בצרורות, ובאריזות חיסכון.

עלינו לדעת, שאם רוצים להצליח להכניס את השבת ללא כעס וללא רוגז, יש לבדוק את אשר לפנינו, מהן בדיוק המשימות אותן צריך להספיק לבצע, להכין רשימה מסודרת ולחלק את הדברים.

את הניתן להכין קודם יש להשתדל להכין מוקדם ככל שאפשר. ישנם דברים שאפשר להכינם עוד ביום רביעי וביום חמישי. אין צורך לדחות הכל ליום שישי, לרגע האחרון. עדיף להתכונן כמה שיותר מראש, משום שבערב שבת, כאמור לעיל, מגיעות תקלות לרוב. פתע נתבשרנו כי אזלו החלות במאפייה; כאשר חפצנו לנקות את הרצפה – ארעה הפסקת מים; כאשר מתיישבים לצלצל להורים לאחל להם שבת שלום – כל הקווים תפוסים. אז באמת, האם לא כדאי להתחיל קודם?

באופן אשר כזה, כשמנהלים את ההכנות לפי סדר, עם רשימה, הדברים זורמים בצורה קלה הרבה יותר, והתחושה רגועה בהרבה. אנו מעודכנים בדיוק מה לפנינו, וחשים כיצד אנחנו מתקדמים לפי התכנית. אך כשהכל מעורבב – אין רואים לא את ההתחלה ולא את הסוף. הכל נראה גדול, מאיים ומסובך מאד.

גם ביום שישי עצמו יש להשתדל להספיק לסיים את ההכנות בשעה מוקדמת ככל שניתן, ולא לדחות משעה לשעה. וכפי שכבר סיכמנו, יש לבצע דבר אחר דבר. להתמקד במשימה אחת, לבצע ולסיים אותה בריכוז ובנחת ורק לאחר מכן לעבור אל המשימה הבאה. לא הכל ביחד.

קבלה בידי העם, שאדם אשר אביו או אמו כבר אינם עמנו בעולם הזה, באותה שעה בה פורש הוא את המפה על שולחן השבת, באותה שעה ממש מכניסים אותם בעולם העליון, בגן עדן, לקבל שבת. כמו כן זו תהיה השעה בה יושפע עליו עצמו, לאחר מאה ועשרים, נועם זיו השבת בגן עדן.

 מי שפורש את המפה בשעה מוקדמת, ייהנה מזיו השכינה כבר בשעה מוקדמת.

כדאי מאד להקדים את כל ההכנות לשעות מוקדמות יותר.

על מנת להכניס את השבת בנחת ובנעימות ללא כעס, חשוב מאד להוריד מהרשימה את המשימות והסידורים שאינם שייכים להיום, לעכשיו ולשבת המתקרבת, ולדחות אותם לזמן אחר!

ראינו בעליל, מתוך הניסיון, כי דברים שאינם שייכים ממש להיום ולהכנות לשבת, בין כך ובין כך בערב שבת גם אינם מצליחים; ואז, כאשר אנחנו מנסים לסדר עניין כלשהו או לתקן משהו והדבר אינו מצליח אלא אדרבה, מסתבך יותר, הרי זה מתסכל יותר ומוסיף עוד על הרוגז והכעס שבין כך ובין כך מצויים בשפע בערב שבת. ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ... לכן יש להוריד מן הפרק כל מה שלא שייך לשבת, כך גם שוררת אוירה נעימה של הכנות לשבת, ולא של ריצה אינסופית אחר סידורים שאינם נחוצים.

יש לחלק את התפקידים בין בני הבית. כאשר כל אחד נוטל חלק ושותף במשימה הזו של הכנסת השבת, הדברים זורמים ביתר קלות. אך טבעו של אדם, שהוא איננו סומך על אחרים. הוא חושש תמיד שלא יבצעו את המשימות על הצד הטוב ביותר בכל מאת האחוזים (כפי שרק הוא עצמו יודע לבצע), ועל כן הוא חש חוב קדוש לבצע הכל בעצמו.

 לו חכמו ישכילו זאת לחלק את המשימות בין בני הבית ואף להאציל סמכויות, או אז ירוויחו בכפלים: ראשית, הלחץ והעומס יפחתו. בנוסף, בעלי התפקידים יחושו אחריות, שותפות ושייכות – הישג בעל ערך כשלעצמו. הדבר אף יפתח את יכולת הביצוע והתפקוד שלהם בצורה משמעותית, זהו רווח שאינו מבוטל במבט לטווח הרחוק.

לא אשכח את שהראו לי פעם בני משפחה, רשימה מסודרת ומפורטת, כיצד מתוכננים אצלם ההכנות והסידורים הנחוצים לשבת באופן כזה, שכאשר תגיע שעת חצות היום, כל דבר כבר נמצא ניצב על מכונו, איש על מחנהו ואיש על דגלו. הכל כבר מוכן. נותר לסיום אך לחבר את הכבל של המחם החשמלי, ובזה ספו תמו ההכנות לשבת. או אז הפנאי בידם ללמוד את פרשת השבוע, לומר שיר השירים בניחותא, לנוח מעט, וכו'.

ב"סדר" שרויה הברכה, וכשהדברים מסודרים אפשר להיכנס לשבת מתוך מנוחה. דורשי רשומות אמרו, סד"ר ראשי תיבות רואים סייעתא דשמיא.

דבר אחרי דבר

כמו כן, יש לעשות בנחת את הסידורים, המטלות והתפקידים. כאשר מבצעים בנחת ובנעימות יש לכך השפעה על כל הלך הרוח שלנו.

לתשומת לב! יש לבצע מטלה אחר מטלה, משימה אחר משימה, דבר אחרי דבר, ולא לחטוף הכל ביחד.

כאשר רואים אנו לפנינו מספר דברים שיש לבצע, הדבר עשוי להכניס אותנו ללחץ ולרוגז. כאן הסיר גולש ופה יש להוסיף מלח; שם צריך לקצוץ בצל ועלינו לקנות בדחיפות כמה מצרכים; הכביסה מחכה לטיפול והרצפה משוועת לשטיפה, ועוד כהנה וכהנה, רשימה ארוכה.

אל תנסו לעשות הכל ביחד ובערבוביה, אלא דבר אחרי דבר. סיימו דבר אחד והתמקדו כרגע רק בו. ממנו תעברו לשני ואח"כ לשלישי. כך אנו מצליחים יותר, שומרים על אורך רוח, מתעייפים פחות ומספיקים יותר.

ישנה תחושה שאם לא נחזיק את כל רשימת המטלות במחשבתנו ונדאג לכולן ללא הרף, לא נספיק הכל.

אל תחששו! אתם תספיקו הכל! כשמבצעים בנחת מטלה אחר מטלה, מספיקים הכל ובנחת.

נזדמן לי לעקוב מקרוב אחרי אדם רב פעלים המספיק כמות כלל וכלל לא מבוטלת של משימות ביום, בשטחים שונים בהם הוא נושא תפקיד, וההספק אכן מעורר השתאות.

הוא הסביר לי כי דרכו היא לבצע בנחת דבר אחרי דבר. אם בדיוק בעת בה הוא נמצא באמצע עניין התקשרו אליו בשיחה הדורשת שהות לטיפולה, הוא אינו סוטה מהעניין בו הוא מצוי אלא אומר למתקשר בנחת "בעוד עשר דקות אוכל לשוחח עמך", מסיים את מה שהוא עסוק בו "ומקיים אמונתו" – עומד בדיבורו ופונה לשוחח עמו. בסיימו את השיחה, פונה הוא למטלה הבאה.

"הלחץ והרצון לסיים הכל ביחד מהר 'כאן ועכשיו' משבש את אופן ביצוע הפעולות, מכביד, מכעיס ומתיש", הסביר לי.

יש להשתדל ולהתאמץ להיכנס לשבת ללא רוגז.

וכיוון שחכמינו גמרו אומר כי "איזהו חכם הלומד מכל אדם", אביא את  סיפורו של אחד מבעלי המוסר על לקח חשוב, אותו למד מתגרנית בשוק.

וכך היה המעשה: הוא עבר בשוק בבקשו לקנות מלוא החופן שעועית עבור החמין של שבת. שתי תגרניות ניצבו שם ורבו ביניהן במלוא הקיטור. עיניהן ירו זיקים ומפיהן ניתז קצף. לו רק התאפשר להן, היו טורפות אחת את השנייה. הוא עמד בתוך הנהר הגועש הזה וחשש לבקש את מבוקשו. לפתע שמה לב אחת מהן שיש לקוח פוטנציאלי בשטח. בו ברגע, מחתה/מחקה את הזעם מפניה ופנתה אליו בפנים שוחקות ובמתק שפתיים, כולה שופעת נעימות ואדיבות: "מה בשבילך, אדוני? בבקשה, יש לי כאן שעועית מסוג מעולה, קלה לבישול, מחירה אינו יקר כלל!". רגועה לחלוטין, משל חזרה עכשיו מחופשה של כמה ימים. הוא נדהם ממה שהתרחש הרגע למולו. כיצד ניתן לעבור ממצב רוח אחד לשני בקלות שכזאת?!

התשובה פשוטה למדי: "הכסף יענה את הכל" ו"יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו". קיימים אצל האדם כוחות אדירים של הבלגה, שליטה עצמית ואיפוק. השאלה הינה רק מתי הוא מוצא לנכון להפעיל כוחות אלו? כל אחד בעת המועדפת לו.

אם יציב האדם לעצמו את עבודת תיקון מידותיו כערך עליון במעלה, גם הוא יוכל ליהנות מעוצמות אלו.

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לתגובות: 9999587bb@gmail.com