אם אפשר לבקש – למה לדרוש?

אחי יוסף מחליטים להתרחק מחברון, והולכים לרעות את צאן אביהם בשכם. יעקב ויוסף בנו עוסקים בפרשת עגלה ערופה, ובתום הלימוד שולח יעקב הדואג לשלום בניו את יוסף לשליחות שממנה ישוב רק בעוד עשרים ושתים שנה.

למרות שיוסף מחויב בכיבוד הורים, יעקב פונה אליו בלשון בקשה: "לך נא ראה את שלום אחיך", ומלמדנו פרק במערכת היחסים שצריכה להיות בין אב לבנו.

יעקב אבינו מוסיף לבקשתו מלה אחת בת שתי אותיות שמשנה את כל ההתייחסות והנימה. הוא מצרף ברוך את המלה "נא", ובכך מנעים ומחבב על בנו את קיום המצוות. ואפשר שיעקב למד כן מצורת הפניה של הקב"ה לזקנו אברהם בעקידת יצחק: "קח נא את בנך" (לעיל כ"ב, ב'). ועיין רש"י שם.

לעתים, כאשר אנו מבקשים מילדינו לעשות דבר-מה, אנו מרשים לעצמנו לדרוש זאת בדרך מקניטה ופוגעת (למשל "לך תביא לי... הרגע...!"), בשעה שאסור להלבין את פניהם, בדיוק כאנשים מבוגרים. ובכלל, אם ניתן לבקש בלשון יפה וסמכותית, למה להמאיס עליהם את מצוות כיבוד הורים?! כמובן שלא צריך להגזים לצד השני ולהחניף לילדים, אך במקום להנחית עליהם פקודות, אפשר לגרום להם לעשות את המצוות בחביבות.

כשהיה נצרך הגאון רבי כלפון משה הכהן זצ"ל להעיר לילדיו על דבר מה, היה עושה זאת בזהירות וברגישות, בלא לפגוע ברגשותיו של הילד. דוגמא לכך נמצא בסיפורה של נכדתו, בתו של בנו הגאון רבי אברהם הכהן זצ"ל שגדלה אצלו כבת. פעם הלכה בבית כשהיא יחפה. כשהבחין בה, לא העיר לה ישירות, אלא שאלה בעקיפין "האם זקוקה את, בתי, לכסף עבור נעליים?!...".

* * *

מעשה באחד המלמדים בישיבת "עץ חיים", שהביא קבוצת נערים כבני שלוש-עשרה לביתו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, בכדי שיבחנם על תלמודם. שאלם הרב לפירוש דברי התוספות במסכת מסוימת, והנה קפץ אחד התלמידים ממקומו והשיב תשובה שגויה. האיר לו הרב פנים ואמר: "נפלא, ודאי לכך כוונתך...", והתחיל להסביר את התוספות לאשורו. התערב הנער ואמר: "לא, רבי, לא לכך התכוונתי", וחזר על פירושו השגוי.

נענה הרב: "אני מבין, ודאי! הבה נראה", ופתח בהרצאת דברי הגמרא בנועם, עבר לקושיית התוספות, והתחיל לבאר את תירוצם, אך הנער בשלו, הוא הסביר בבירור הסבר אחר... הנערים גיחכו, המלמד נסער, אך הרב מלצר דן שוב ושוב עם הנער באורך רוח, במשך כעשר דקות. מסביר בבהירות, ושואל "ודאי לכך נתכוונת?", והנער מתעקש: "לא ולא!".

כשראה כך, קם הרב והתנצל "סלח לי, עלי לצאת רגע". קם ויצא, כאשר הוא סוגר את הדלת אחריו. ביקש המלמד לגלות אנה פונה הגאון, ופתח בלאט את הדלת. הוא הציץ החוצה וראה את הגאון פוסע במסדרון הלוך ושוב ואומר לעצמו: "כשהתורה ציותה על כבוד הבריות, התכוונה גם לילדים! כבוד הבריות, כולל גם את הילדים!". לאחר דקות ארוכות, שב לחדר ברעננות מחודשת, ישב במקומו ופנה אל הנער במאור פנים: "ועתה, אסביר לך את דברי התוספות...".