מהללת את הקב"ה: מחלוקת בדעות, ולא בלבבות

בין יוסף ואחיו שררה מחלוקת, שתוצאותיה מצד אחד היו קשות – יוסף הושלך לבור ונמכר לעבד, ומצד שני היא התבררה בסופו של תהליך כמפתח לגאולה, שהרי יוסף נמכר למצרים, מונה להיות בה שליט  ובכך הוא "הכשיר את הקרקע" לבואם של בני ישראל.

פנים רבות יש למחלוקת.

כחלק מתפילת שחרית, אומרים אנו מידי יום "שיר של יום" – מזמור אחד מתוך ספר תהלים, המתאים לאותו יום. מזמורים אלו נאמרו על ידי הלויים בבית המקדש, כל יום והמזמור המיוחד לו.

התלמוד מקביל בין ימות השבוע למזמורים הנאמרים בהם, והמזמור הנאמר ביום שני הוא: "שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח. גָּדוֹל השם וּמְהֻלָּל מְאֹד, בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. יְפֵה נוֹף, מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב. אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב..." (תהלים מ"ח). מזמור זה חובר על ידי בני קורח (שכידוע, היה בעל מחלוקת גדול), והוא עוסק ביופייה של ירושלים ובאחדות מלכי האומות סביבה.

נשים לב, שמזמור זה פותח במילים: "גדול השם ומהולל מאוד". כותב על כך התלמוד, מדוע מזמור זה נאמר ביום שני? "על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן". רש"י מבאר: "הבדיל רקיע בין עליונים לתחתונים ונתעלה וישב במרום". ביאורם של דברים. ביום השני לבריאת העולם, אלוקים רקע את הרקיע בתוך המים, כך שהמים – שעד אז היו מכונסים במקום אחד, הובדלו, ונהיה מים עליונים ומים תחתונים – "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ, וַיְהִי כֵן" (בראשית א', ו'-ז').

ביום השני התגלתה גדלות מיוחדת והילול מיוחד שלא הופיע ביום הראשון – המחלוקת. המחלוקת נבראה ביום השני (בראשית רבה פרשה ד', ו').

ביום השני נבראה המחלוקת לא רק בגלל שהמים הובדלו ביום זה, אלא עצם העובדה שיש יום שני, זה אומר שיש מחלוקת וחלוקה. עד אתמול היה רק יום אחד, וכפי שכותבת התורה "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" (ולא יום "ראשון"), ומהיום יש יום שני. מיד כשהופיע היום השני, התגלה שהעולם מורכב מחלקים חלקים.

מדוע המחלוקת מגדילה ומהללת את הבורא? מה פשר הדברים?

ביום השני התגלה שהשם לא רק יוצר הבריאה ושליט בה, אלא שהוא מלך העולם, כלומר, הוא ברא את העולם חלקים חלקים, בריאות שונות, תופעות תופעות, אולם לכל החלקים יש מטרה אחת.

הקדוש ברוך הוא מבקש מבני אדם לגלות את האחדות של כל חלקי הבריאה, וממילא גם את כל ההנהגות האלוקיות הנראות לעיננו כמחולקות.

המזמור של יום שני עוסק בעיקר בנושא ירושלים. בית המקדש אשר בירושלים איחד את הכל. בית המקדש היה מרכז העולם ומרכז החיים של כל ריבוי הפרטים – "ירוּשָׁלַ‍ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" (תהלים קכ"ב). ירושלים חיברה את הבריאה ליוצרה, איחדה את העם היהודי ואפילו את אומות העולם.

ביום השני נבראה המחלוקת, והמזמור של יום זה מלמד אותנו שצריך למצוא את הדבר המאחד והמלכד.

מציאות המחלוקת היא חלק בלתי נפרד מהבריאה, אולם כשם שהבריאה כולה מורכבת מחלקים שונים המשלימים זה את זה, וכשם שירושלים חיברה בין כל העם, כך המחלוקת בדעות בין בני אדם אמורה להשלים אחד את השני, והיא לא אמורה להוביל לשנאה, לפירוד לבבות או למלחמה.

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים" (אבות ה', י"ז). מחלוקת לשם שמים, סופה של המחלוקת עצמה להתקיים. משום שהעולם בבסיסו מורכב מחלקים חלקים, דעות דעות.

מחלוקת "לשם שמים" זה אומר שיש חילוקי דעות ויש שוני בין בני אדם, אולם כל חלק נותן מקום גם לחלק השני ולא מנסה לדחוק אותו. מחלוקת שכזו סופה להתקיים. מחלוקת היא דבר חיובי כאשר כל חלק יודע שהוא רק חלק ולא שלם, אולם אם חלק אחד חושב שיש חלקים מיותרים, כאן מתחילה הבעיה.

מחלוקת בדעות זה בסדר ולגיטימי. כל אחד הוא נציג של דעה אחרת. הבעיה מתחילה כאשר אדם מכניס את עצמו, את האגו והמשקעים האישיים שלו אל תוך הדעה.

השבטים הגיעו למצב של: "לא יכלו לדברו לשלום". שנים עשר שבטים, לכל אחד יש תפקיד מיוחד בעולמו של הקדוש ברוך הוא, אולם המחלוקת לא אמורה להגיע למצב של "לא יכלו דברו לשלום".

כשהמחלוקת בדעות הופכת למחלוקת בלבבות, זו מחלוקת שהורסת כל חלקה טובה.

בסופו של דבר, יוסף ואחיו התאחדו בשנית. כשיוסף נפגש עם בנימין, שניהם בכו וכפי שמתארת התורה: "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו" (בראשית מ"ה, י"ד). על מה הם בכו? רש"י מביא בשם המדרש: "על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב, ובנימין בכה על צוואריו - על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב".

מדוע דווקא עכשיו, במפגש המרגש ביניהם, יוסף ובנימין בוכים על החורבנות העתידיים של בית המקדש? 

יוסף ואחיו התאחדו. יוסף ובנימין יודעים, שהאחדות תישאר ותתעצם רק אם יהיה "דבק" שיחבר ביניהם. בית המקדש הוא הדבק החזק ביותר, הוא מטרת-על, ולכן דווקא עכשיו, ברגע כל כך מרגש של אחדות בני ישראל, הם בוכים על הפירוד העתידי שייגרם כתוצאה מחורבן בית המקדש.

אדם יכול להיות חלוק על חברו, אולם יחד עם זאת – להיות אוהבו. גם אם יש מחלוקת בדעות, חלילה לנו שהיא תחלחל ללבבות.