הרב זמיר כהן - "חנוך לנער על פי דרכו": לא לשנות. לנתב

רבים תמהו על דברי המלך שלמה (משלי כב, ו): "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ". האמנם על פי דרכו חסרת הניסיון והבלתי מסודרת של הנער יש לחנכו?! והלא יש לחנכו על פי דרכם המנוסה והברורה של ההורים והמחנכים!

אולם, נתאר לעצמנו שני ילדים אחים, אשר באחד ניכרים סימני מידת הקמצנות ואילו בשני ניכרים דווקא סימני מידת הפזרנות. הראשון, שומר רק לעצמו, מאחסן כל דבר שמקבל, ואינו מוכן לשתף שום חבר או אח, ואילו אחיו בדיוק להיפך; מבזבז ומחלק מיד את כל מה שמקבל, ואינו חושב אף פעם על העתיד.

ברור לכל, שבמשפחה זו לא יהיה נכון לשוחח עם שני הילדים באותה מידה אודות חשיבות הנתינה לאחרים, כשם שלא יהיה נכון לדבר עמם ולשכנעם בדבר החיסרון שבבזבזנות ובפיזור. אמנם שני הילדים צריכים לשמוע באופן כללי על החסרונות שבשתי המידות הקיצוניות הללו, אך יש להדגיש מאוד בשיחה עם כל ילד ולחזק אצלו את החלש שבו.

כך בדיוק יש לפעול עם כל ילד בדרך חינוכית המתאימה לאופיו. כלפי ילד  עדין ורגיש, די ברמז המביע אכזבה או מורת-רוח ואפילו רק חוסר שביעות רצון מצד ההורה והמורה, כדי שמיד ישתדל לתקן את טעותו, בעוד שנזיפה רק תזיק ותפגע בנפשו העדינה. ולעומתו, יש ילד עז ומרדן מטבעו, הזקוק להערה מפורשת ופרטנית במילים ברורות, משום שרמז קל אינו נקלט על ידו. אם כי יש להדגיש, שגם עם ילד זה יש לדבר בדרך כלל במילים רכות המשדרות אהבה ורצון בטובתו, כמבואר להלן. שהרי כבר אמר שלמה בחכמתו (משלי כה, טו): "וְלָשׁוֹן רַכָּה, תִּשְׁבָּר גָּרֶם (עצם קשה)".

מספר טיפוסי היסוד

תורת הפסיכולוגיה נבוכה בשאלה לכמה קטגוריות יש לחלק את האופי האנושי בכללותו. וכמספר חוקרי נפש האדם כך מספר הדעות בשאלה גדולה זו. אולם יוצר האדם גילה בתורה שניתנה לאנושות במעמד הר סיני, כי ישנם ארבעה סוגי אופי, שעם כל אחד מהם יש לנהוג בדרך אחרת. וכפי שמפורט בהגדה של פסח: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול".

כלומר, הסיבה שבארבעה מקומות ציוותה התורה לחנך את ילדינו, ובכל מקום כתבה את ההוראה בניסוח שונה, ללמדנו שארבעה טיפוסי בני אדם ברא הקב"ה בעולם, וכל ילד המשתייך לאחת מארבע קטגוריות אלה, זקוק לשיטה חינוכית שונה במעט משיטת החינוך הנכונה לחברו המשתייך לקטגוריה אחרת.

והם: חכם, רשע, תם, ושאינו יודע לשאול. 

הדבר ברור שאין ילד שנולד רשע. אולם הכוונה היא שאם לא ניגש לילד זה בגישה הנכונה לאופיו המיוחד, סופו שיהיה רשע חלילה.

החכם והרשע שניהם ילדים פקחים. אולם יש ילד בעל אופי מקבל, ויש ילד בעל אופי מרדן. את הראשון קל לחנך. הוא ילד מבקש חכמה, טבעו נוח בהיותו פתוח לשמוע ולקבל, והוא נעים הליכות. יש רק ללמדו מה נכון לעשות. ואילו השני, פיקח ומרדן, ווכחן, ומתקשה לבצע מטלות המוטלות עליו.

השלישי - אינו בעל דעה עצמית, וגם לא סקרן כמו השניים הראשונים. אבל שואל בקצרה ומבצע את ההנחיות שמקבל (תם).

ואילו הרביעי - אינו מתעניין כלל במה שקורה סביבו, ויש לעוררו להתבוננות (שאינו יודע לשאול).

וגילתה לנו התורה, שכל הטיפוסים הללו נדרשים לעולם, כדי שיתפקד בהרמוניה ובשלימות. משום שאפילו בעל האופי המרדן, שעלול להיות רשע לבסוף אם לא ידריכוהו ויחנכוהו באופן נכון המתאים לטבעו, יוכל להיות אדם נפלא שישתמש בכישוריו המיוחדים ובעוצמת הבעירה הפנימית שבו כדי לבצע פעולות נפלאות. הוא יוכל להפעיל מערכות חסד, ולסייע רבות לכלל ישראל ולאנושות, וכפי שבאמת כל ילד המוגדר היום כהיפראקטיבי ורבים מסתכלים עליו בשלילה, לאמיתו של דבר קיבל כישורים בתחומים אחרים של זריזות, עשייה ויכולת ביצוע, ולעיתים גם כשרון דיבור, הרבה יותר מהאחרים. אלא שבמסגרת הלימודית הוא מתקשה להשתלב ונתפס כחריג משום טבעו. אולם אם יתנו בו אמון, ינהגו בו בדרכי נועם וידריכוהו לפי טבעו, יוכל בעתיד לפעול גדולות ונצורות. רק שעתה, כאשר הוא צעיר, הפקחות שבו גורמת לו לקלוט במהירות את ענייני החומריות והתאוות שיוכל להשיג בעולם הזה, והבעירה שבו גורמת לו למרוד בכל עשייה שמשמעותה רוחנית. הוא רוצה ליהנות כאן ועכשיו.

ובכך לימדתנו התורה בלשונה הנפלאה את דרכי החינוך שבידם ליישר כל אופי של כל ילד, ולרוממו ללכת בדרך טובה.

ומעתה דברי שלמה המלך מאירים: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ!" כלומר התבונן והכר את דרכו של כל ילד בפני עצמו, הן ילדך בבית והן תלמידך בכיתה, וחנך כל אחד מהם בהתאם לטבעו ולאופיו, הן מהיבט איתור האתגר החינוכי שקשה לו עמו ועלינו כמחנכים מוטלת החובה להעניק לו כלים נכונים להתמודדות, והן מהיבט הגישה החינוכית הטובה והנכונה ביותר עבורו.

רק אז תוכל להגיע לפסגת ההצלחה בחינוך הלא היא: "גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". בכל מצב, בכל מקום, ובכל גיל.

האם ניתן לשנות את אופיו של הילד?

הגאון מוילנא ז"ל מוסיף ללמדנו, על פי דברי התלמוד, רובד נוסף ועמוק הטמון בפסוק הנ"ל. בדבריו אלו חושף הגר"א בפנינו יסוד גדול וחשוב בחינוך.

בביאורו לספר משלי (כב, י) מביא הגאון את דברי התלמוד (שבת קנו ע"א):

"האי מאן דבמאדים [מי שנולד במזל מאדים, כלומר שלפי טבעו ואופיו נמשך לשפוך דם] - יהי גבר אשיד דמא [יהיה אדם שופך דמים], או אומנא [נוטל דמים לצרכי רפואה], או מוהלא [מוהל], או טבחא [שוחט], או ליסטים [שודד  ורוצח]".

האם חכמי התלמוד התכוונו רק לומר את צפיית עתידו של נולד זה?

מבאר הגאון ז"ל כי יש כאן יסוד גדול והדרכה נפלאה בחינוך.

1. איננו נדרשים וגם בלתי אפשרי לשנות את האופי שעמו נולדנו, אלא עלינו לנתב אותו לשימוש טוב ונכון.
2. בכל תכונת אופי, גלומה האפשרות לעשות בה שימוש טוב ומבורך - ואפילו במי שנולד עם דחף לשפוך דמים.

במילים "האי מאן דבמאדים - יהי גבר אשיד דמא", מלמדים רבותינו ז"ל שהנולד עם אופי של שופך דמים, לא נוכל להפוך את אופיו ולשנותו לאדם רגיש, אלא הוא יהיה אדם שופך דמים. אבל נוכל בהחלט לנתב את אופיו לאפיקים חיוביים, כגון: גומל חסד באמצעות נטילת דם מחולים, או רופא מנתח מציל נפשות; מקיים מצוות שחיטה ומספק בכך לאחרים בשר למאכל, או מקיים מצוות מילה ומכניס את ילדי ישראל בבריתו של אברהם אבינו. וגם אזהרה יש כאן: אם לא נשכיל לכוון ולנתב את אופיו מבעוד מועד לאפיק חיובי כל שהוא, הרי הוא עלול מאד להיות חלילה שופך דמים באפיק השלילי: להיות ליסטים!

כלומר, מטרת החינוך אינה לשנות את אופיו של הילד - גם כאשר האופי נתפס בבירור כאופי שלילי. ניסיון כזה לא יצליח, ועלול רק לשבור את נפש הילד. תפקיד החינוך הוא לנתב כל אופי, מכל סוג שהוא, לאפיק חיובי.

משום כך הקפידו חכמי ישראל להשתמש בצמד המילים: "מידות טובות" או "מידות רעות", ולא במילים: "אופי טוב" ו"ואופי רע". בבגדים יש מידות רחבות ויש מידות צרות, וכך גם באופי. אין "אופי רע", שכן כל תכונה ואופי ניתנים לניתוב למקום בו הם יהיו טובים ורצויים, ובלבד שיפעל בהם במידה הנכונה ובמקום הנכון.

ובמילים אחרות: התכונות שעמן נולדנו נקראות בשם: אופי. ואילו השימוש בהן בפועל נקרא בשם: מידה.

לפיכך, כאשר נכוון את הילד לעשות שימוש טוב ונכון בתכונות האופי שקיבל, על פי ערכי תורתו של יוצר האדם, הרי עם הזמן הוא יהיה: אדם בעל מידות טובות. ובכך גם הוא יהיה שמח בחלקו ומרוצה מעצמו, וגם ההורים והמחנכים וכל סובביו, יהיו שמחים ומרוצים ממנו. 

וזהו ביאור הפסוק: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" - על-פי אופיו המיוחד לו!

רק כך ניתן להביא את הילד לעמידה מוצלחת באתגרי החיים ובניסיונותיהם, בכוחות עצמו.

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.