"פתאום שמעתי את המילים שיחרתו בזיכרוני לעד: ’אני לא מאמינה, זה נס חנוכה, נס חנוכה!’"

אשתי ואני נשואים 10 שנים. במשך תקופה ארוכה ניסינו להיפקד בזרע של קימא, אך נחלנו אכזבות רבות.

בשנים הראשונות לנישואינו היינו זוג מסורתי, שהקפיד לשמור שבת וכשרות. ככל שחלפו השנים הבנו שהניסיון הוא כנראה אות משמיים, ושעלינו להתחזק ולדקדק בשמירת שבת, בטהרה ובקיום מצוות. בנוסף, במעמד של רב מקובל, אשתי קיבלה על עצמה לכסות את ראשה בכיסוי מלא. קבלה קשה להתמודדות, מאחר שעבדה בסביבה חילונית, ושלא זכתה עדיין לילדים.  

עברנו תקופה ארוכה וקשה בניסיון להביא ילדים לעולם. התייעצנו עם מיטב הרופאים, ביצענו בדיקות שעלו לנו כסף רב ולוו בכאב פיזי ונפשי, נפגשנו עם מספר גדול של רבנים, קיבלנו ברכות, פקדנו קברות צדיקים. אשתי עברה טיפולים קשים וכואבים. הרגשנו שהגענו לקצה. התייאשנו, מאחר שניסינו הכל והישועה לא הגיעה. החלטנו לקחת פסק זמן. כשהרגשנו שאנחנו מוכנים לטיפול נוסף, אשתי התבשרה בבשורה מרה וכואבת. אביה עליו השלום נפטר תוך זמן קצר. התחושות היו קשות, היא קיבלה את המצב בצורה קשה מאוד, ואני ניסיתי לחזק אצלה את האמונה ולעודדה.

לאורך כל הזמן הזה, בתפילות שלי תמיד התמקדתי בפסוק "הפכת מספדי למחול לי", האמנתי שמתוך כל הצער הזה והחושך ה', יעשה לנו נס.

בחג החנוכה, אשתי ואני הדלקנו את הנר הראשון. הייתה שמחה בבית שאי אפשר לתאר.

למחרת קמתי לתפילת בוקר, כהרגלי בקודש, אבל הרגשתי שהתפילות לא זורמות, ממש נהיה קשה. השתדלתי לא לחשוב על כך. גם במנחה חוויתי אותה תחושה. כך זה נמשך כל ימי החג, הרגשתי כבדות בתפילה שאי אפשר להסביר.

בנר השמיני, קרובת משפחה ניגשה אלי ואמרה: "אתה יודע שבנר השמיני יש סגולה מיוחדת, כדאי שאתה ורעייתך תתפללו ותבקשו". אמרתי לה שהתייאשנו מסגולות ושכבר ניסינו הכל. היא אמרה: "אתם השתניתם לטובה, התקרבתם לבורא עולם, עשיתם השתדלות רבה, תאמינו ויהיה בסדר". החלטתי לשמוע בעצתה.  

ביום השמיני של חג חנוכה הבחנתי שחסרים שלושה קנים מזכוכית לחנוכייה, לכן נסעתי לבני ברק בשעה 21:00. הגעתי הביתה, הדלקתי את הנרות, בירכתי וניסיתי להתפלל. אף מילה לא יצאה לי מהפה. בדרך כלל אני מתחבר לתפילה ונהנה מכך. החלטתי לנגן בגיטרה ולהעתיר בתפילה לאור הנרות. בזמן הניגון התחלתי לדמוע. התפילה הייתה מיוחדת, לא אשכח זאת. אשתי, שעמדה לידי, התרגשה ממש.

בערב שבת פרשת "ויגש", הגענו אשתי ואני לתפילה בבית הכנסת.

הרב העביר שיעור בין מנחה לערבית. הוא סיפר על יוסף במצרים ועל הגילוי לאחיו. הרב הסביר שלעתים אדם עובר במהלך חייו משברים וניסיונות, ושהוא נמצא בחושך, עד לרגע שה' מתגלה אליו ובבת אחת הוא יוצא מהחושך אל האור, והוא רואה את הישועה. בדיוק כמו במקרה של יוסף עם אחיו. עד שהם ראו את יוסף, היה חושך מוחלט, לא הבינו מה קורה, וכשיוסף התגלה – הכל התבהר, ולא היו עוד שאלות. כששמעתי את הדברים האלה הרגשתי שה' מדבר אלי, ושהוא הצינור דרכו מועבר אלי המסר. אשתי, שהייתה בעזרת הנשים, קמה והסתכלה עלי תוך שהיא מצביעה על הרב. הבנתי ממנה שגם היא חשה אותה הרגשה.

בשבת בבוקר קמתי לתפילת שחרית, ואשתי ספרה שאבא שלה הופיע בחלומה כשחיוך על פניו. היא שאלה אותו למה הוא מחייך, והוא ענה: "אני מחייך כי דברים טובים קורים".

בצהרי השבת הרגשנו בדידות ועצבות. לא הבנתי מה פשר כל התהפוכות האלה – בבוקר שמח, בערב עצוב, ובמיוחד שכל השבוע הרגשתי ירידה מבחינה רוחנית.

לקראת ערב, לפני ערבית, החלטתי שאני פותח את הספר של הרב לוגסי, "כל עכבה לטובה".

הגעתי למשפט שאומר שלאדם יש לוחות זמנים משלו, ולקדוש ברוך הוא יש לוחות זמנים אותם הוא קובע, ופעמים רבות יש עיכובים, כי לוחות הזמנים לא תואמים. כל מה שה' מתכנן לאדם – הוא צריך לדעת שהכל לטובה, ולבטל את עצמו בפני הרצונות של ה', ואם הוא פועל בדרך הזו, הוא ככל הנראה יראה את הישועה אליה התאווה.

אני זוכר שלא הפסקתי לחזור על המשפט "מה שה' רוצה - זה מה שאני רוצה". ככה פעם אחר פעם. הרגשתי שזה נכנס לי לתודעה, ושזה פשוט ממלא אותי. התחלתי להתמלא בשמחה אמתית פעם נוספת, והשלמתי עם המצב שזה מה שה' רוצה, וזה הדבר הכי נכון עבורי כרגע. קמתי, ולפני שיצאתי לתפילת ערבית – אמרתי לאשתי שהעיקר להיות בשמחה, ושכל מה שה' עושה זה לטובה.

במוצאי שבת אשתי לא חשה בטוב. היא התלוננה על עייפות וחולשה. הצעתי לה ליטול אקמול, אך היא התעקשה שארכוש בבית המרקחת ערכה לבדיקת הריון. ניסיתי להסביר לה שיכאב לי אם נתאכזב, אך היא התעקשה שהסימפטומים מצביעים על הריון. 

בדרך לבית המרקחת הייתי מבולבל ומתוסכל מאד. התחלתי לדבר עם בורא עולם, שאני לא מבין מה הוא רוצה ממני. הלא כבר השלמתי עם המצב, ניסינו כמה פעמים. קשה עם האכזבות ואין לי כח נפשי לראות את אשתי בוכה. הגעתי הביתה, וברקע התנגן שיר ברדיו. אשתי ביצעה את הבדיקה, ופתאום שמעתי את המילים שיחרתו בזיכרוני לעד: "אני לא מאמינה, זה נס חנוכה, נס חנוכה!".

(צילום: shutterstock)

זרקתי את המטאטא ורץ לכיוונה. בראשי חשבתי שאין ספק שהיא מדמיינת. נצבט לי הלב, אחרי כל הייסורים שהיא עברה. היא הושיטה את המקל ופרצה בבכי. הסתכלתי על המקל ולא האמנתי. זה באמת נס. ברקע נשמע השיר של אברהם פריד, "הפכת מספדי למחול לי". בדיוק כל מה שכיוונתי לאורך כל התקופה הארוכה. עמדתי נפעם, נזכר בהשתלשלות העניינים במהלך כל החג. לא אשכח את כל הלילה ההוא שאשתי ואני בכינו, התרגשנו וצחקנו, ולא ידענו איך אנחנו מבשרים בשורה משמחת כזאת לכל בני המשפחה לאחר כל כך הרבה שנים של המתנה וציפייה.

למחרת בבוקר רצתי לתפילה בשמחה עצומה, כמובן אחרי בדיקה נוספת. לאחר מכן נסעתי לירושלים לכיוון הכותל כדי להודות לה'.

חשוב לי מאוד להעביר את המסר לכל מי שמחכה לישועה – אין ייאוש בעולם כלל.

אשתי ואני סיכמנו שאם תקלט – היא תפרסם את הנס, וזה מה שאנחנו עושים כעת.

חג חנוכה שמח!