ראשי תיבות מרגשים במיוחד לחנוכה

אמירת 'מסרת גיבורים ביד חלשים' בנוסח 'על הניסים', מעוררת תהיה. ניחא מעטים, הם אכן היו, אבל חלשים? סיפורי הגבורה של המכבים מופיעים בדברי ימי עולם, בכל תיעוד אפשרי, וגם במקורות המוסמכים על ידי חז"ל, איך, אם כן, ניתן להגדירם חלשים?

על מדוכה זו כבר עמד לא אחר מאשר רבי לוי יצחק מברדיטשוב בספרו 'קדושת לוי' על חנוכה. הוא מציע פירוש החורג מן הפשט הפשוט, לדעתו הם אמנם היו חזקים וגיבורים, אך בעיני עצמם היו חלשים. הם לא בטחו בכוחם כלל והאמינו באמת ובתמים שלא 'כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', רק 'ה' אלקיך הוא הנותן לך כח'.

בשנים האחרונות נפוץ שיר פופולרי על המילים העוצמתיות דלהלן 'ריבון העולמים ידעתי כי הנני בידך לבד... ואף אם אתאמץ בעצות ותחבולות וכל יושבי תבל יעמדו לימיני להושיעני ולתמוך נפשי, מבלעדי עוזך ועזרתך אין עזרה וישועה' – את המילים הללו הם לא שרו, הן היו שירת חייהם.

לדבריו, החשמונאים ממשיכים את גישתו של יוסף, בעמדו ברגע גורלי לפני פרעה המצפה לשמוע ממנו את פתרון החלום, וביודעו שלכאורה זוהי הזדמנות יקרה מפז בה יוכל לזכות שוב בחירותו, יוסף אומר 'בלעדי האלקים יענה את שלום פרעה...'.

זו אם כן הצעתו של הסנגור הגדול, (שוב נקודת מבט וזוית של הגדלת מעלת ישראל...). אולי הפרשנות קצת מחודשת, אבל היא מיישבת לנו היטב את המכלול שבקטע תפילה זה. 'רשעים ביד צדיקים וטמאים ביד טהורים' – הכונה כי בגלל היותם צדיקים וטהורים נמסרו בידם הרשעים הטמאים. לעומת זאת, כשמדובר בראש הקטע על 'חלשים ומעטים' הכונה לכאורה שעל אף היותם חלשים ומעטים נמסרו בידם, נמצא שאין כאן אחידות.

אולם לפי פירושו החדשני של 'הברדיטשובר', ניתן לומר כי גם היותם חלשים זו סיבת הנצחון, שהרי באמת היו גיבורים אלא שהרגישו את עצמם חלשים ללא סייעתא דשמיא, אם כן, משום כך דוקא נמסרו בידם הגיבורים. וכך נפרש גם כי כיון שהרגישו את עצמם מעטים ולא רק במובן המספרי, אלא ש'מיעטו את עצמם' – לכן נצחו...

מלחמה אבודה מראש?!

גם לאור הדברים הללו ועל אחת כמה וכמה אם נפרש שאכן היו חלשים כפשוטו של לשון התפילה, נראה כי יציאתם של שלשה עשר איש למלחמה באימפריה היוונית שכבשה עולם ומלואו – הינה מלחמה אבודה מראש, ונתבקש לתהות: האם יש מקום למהלך כזה? האם אין זו התאבדות? או שאכן במידת הבטחון ניתן גם לעשות מעשים שיעילותם אפסית?

תוספת חיזוק לשאלתנו בדברים דלהלן. חכמינו במדרש מלמדים כי 'מקץ שנתיים ימים' האמורים בפרשתנו - הן שנתיים נוספות שהוארכה שהייתו של יוסף בית הכלא בגזירת עליון על כך שסמך על שר המשקים ובקש ממנו לזכור אותו. התמיהה על כך העסיקה רבים וטובים, הלא חובת האדם לעסוק ב'השתדלות' וכאשר מזדמנת לפניו ההזדמנות לכך מודע לא ינצל אותה?

תשובה חדשנית כתב החזון איש בספרו 'אמונה ובטחון' פרק ב', לדבריו האופי של שר מצרי שיוצא מבית הסוהר – לשכוח ולהשכיח את כל העבר הזה, הכרת הטוב אינה תופסת אצלו מקום וגאוותו לא תתן לו באופן טבעי להזכיר את יוסף 'חברו לבית הסוהר'. אי לכך זוהי השתדלות חסרת סיכוי, וככזו איננה מהדרכים הנכונות, דומה היא לפניה לשרלטנים ורופאי אליל מתוך מצוקה וחוסר אונים.

לשיטתו, אם כן, השתדלות חסרת סיכוי איננה עומדת על סדר יומו של המאמין והבוטח, מדוע אם כן היציאה של קומץ אנשים חלשים או אפילו גיבורים - למלחמה אבודה מראש באימפריה עצומה – איננה מוגדרת כהשתדלות חסרת סיכוי, או לחילופין מה ההגיון ביציאה אליה?   

מלחמת קידוש השם

החפץ חיים למד מכאן עיקרון מדהים! כל הכללים אינם אמורים במלחמה על היהדות, כאשר ישנ גזירות שמד יש לצאת למלחמה במסירות נפש ללא כל חשבונות הגיוניים, ההתמסרות הזו מחלישה את כחו של השטן, מגבירה את הקדושה על הטומאה וסופה לנצח. זה היה לדעתו המהלך של החשמונאים, והוא מסיק מכך מסקנה למצבים דומים.

האמת שהעקרון שמלחמה למען כבוד שמים נותנת עוז ותעצומות בלתי טבעיים מופיעה כבר בדברי הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ז' הלכה טו בהתייחסו לכל חייל בצבא ישראל, וכך הוא כותב: "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה, ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה... ולהלן ממשיך הרמב"ם: "וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר כי 'עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך'". סוף ציטוט.

דברי הרמב"ם הללו נאמרו בחייל בקרב, גם הוא זוכה לבטחון ולנצחון בתנאים הללו שאינם קלים לקיום כלל, כאשר הוא 'נלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד'. הדברים הללו אמורים בכל מלחמה, גדולה מזו מלחמת החשמונאים שהיתה כל כולה על רקע של גזירות השמד, מלחמת קודש כזו חורגת מכל כללי המערכת וככל שגדולה ההתמסרות - כך גדולה הישועה.

רמז נפלא אומר רבי נחמן מברסלב כי בפסוק 'סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת... (במדבר י"ב י"ט פרשת שלח – בקשת משה אחרי חטא המרגלים) רמוז חנוכה בראשי תיבות. הכונה היא כי לעומת חילול ה' הנורא שהיה על ידי המרגלים בחוסר בטחונם בה' - בא התיקון על ידי קידוש השם של החשמונאים בבטחונם הגדול ובמסירות נפשם.