היוצרת של ’גיליון הרווקות’: "רציתי שכולן ירגישו בסירה אחת"

"תקראי לי תמר", היא אומרת לי בתחילת השיחה, "רק תמר, לא צריך יותר, לא רוצה להיחשף". תמר זהו גם השם בו היא חותמת על 'מפרש' – גיליון המגדיר את עצמו כ'מגזין תוכן לבחורות שמחכות'. מחכות לחתן כמובן.

כבר לפני למעלה משנה עלה בדעתה של תמר הרעיון להפיק גיליון כזה, שיתאים בדיוק עבור בחורות רווקות בשידוכים, החשות שאיש לא יוכל להבין אותן יותר מכאלו שנמצאות באותה סירה יחד איתן. "מכאן, אגב גם לקוח השם 'מפרש'", היא מסבירה, "כי כולנו בסירה אחת".

למלא את הצורך

איך בכלל חשבת על הרעיון המיוחד הזה?

"זה התחיל משיחת טלפון עם חברה טובה שלי. אני כבר חציתי את גיל 30, והיא מבוגרת ממני בארבע שנים. שוחחנו על כך שבשנים האחרונות קמו לא מעט ארגונים ועמותות שרואים לעצמם כשליחות לסייע לבחורות רווקות ואף מארגנים להן כנסים, הרצאות ואפילו טיולים. סיפרתי לה שקשה לי ללכת להרצאות ייעודיות לבחורות בשידוכים, כי אני מרגישה חוסר נעימות לשבת באולם בו אני יודעת שהמטרה היחידה שמגבשת אותי עם הבחורות האחרות, היא הקושי שלנו בהמתנה למציאת הזיווג. גם לא נעים לי לשבת עם בחורות שסיימו אתמול את הסמינר, בזמן שאני סיימתי אותו לפני עשר שנים. כי על אף שיש בינינו מן המשותף, זה נראה לי לא קשור ולא לעניין.

"שוחחנו עוד קצת והגענו למסקנה שהדבר שבאמת חסר לבחורות רווקות הוא 'מסגרת תוכן'. כלומר – עיתון שהן יקבלו ביד ויעסוק בדיוק בנושאים שמעניינים אותן. הן תוכלנה לקרוא אותו בבית, בשעה שמתאימה להן, לבכות איתו או לצחוק איתו, או אפילו להשליך אותו לפח. אבל זה יהיה בינן לבין עצמן. בנוסף, דיברנו על כך שלגיליון כזה יש חשיבות כה רבה, כי בעצם קיימים כיום הרבה מאוד עיתונים, יש שמיועדים לילדים ונוער, יש לאימהות או להורים, יש לגיל השלישי, אבל אין שום עיתון שמביא התייחסות ייעודית לקהל הבחורות הרווקות והממתינות. אותן אלו שלא צעירות מספיק כדי לקרוא עיתוני נוער, אבל נושאי הורות לא רלוונטיים עבורן. הן בעצם נופלות בין הכיסאות, הבנו שצריך להרים את הכפפה ולהגיש מענה לקהל היעד הזה. כך למעשה נולד המיזם".

בשלב הראשוני מציינת תמר שהיא ניסתה לגשש ולבדוק מה בחורות בגילים האלו הכי צריכות, ומה הן היו רוצות שהגיליון יכלול. "התחלתי לבדוק את הדברים בקרב חברות רבות שלי, החל מגיל 21, עבור בגיל 25 ועד לשנות ה-30 המאוחרות. זכיתי ויש לי חברות מקסימות מכל הגילים האלו, וביקשתי לשמוע מהן מה הן באמת רוצות לקרוא בעיתון, והתברר, שהן בעצם רוצות הכל. גם מעטפת רוחנית, גם כתבות מקצועיות, גם הלכות שנוגעות אליהן, גם רעיונות ליצירה בשעות הפנאי, גם שירים וכתבות מצחיקות ואפילו חידודים לקינוח, ומעבר לכל, שמעתי שהן רוצות את ההזדהות הזו, את התחושה של - אני לא בחורה בודדה ומסכנה שנשארה האחרונה בכיתה, אלא חלק מקבוצה, ועם זאת, הכל בא ממקום מאוד אישי ופרטי, השומר על כבודה של כל אחת ואחת, כי אנחנו הרי לא נפגשות בפועל".

תמר מציינת שהיה לה חשוב מאוד לתת בגיליונות גם התייחסות לנושאים שאינם קשורים לשידוכים באופן ישיר. "פעם אחת במהלך חיי השתתפתי באירוע של רווקות. זה היה ערב של הרצאות שהתקיים בעשרת ימי תשובה. הגעתי לשם וחזרתי אחוזת חלחלה. לא הצלחתי להבין בשום אופן למה מארגני האירוע בטוחים שבגלל שאני בחורה רווקה, אז כל העולם שלי נעצר שם. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להתחזק בהם בלי שום קשר לרווקותי. אני רוצה לשמוע על תפילה כללית לקב"ה, על הכנה להמלכת הקב"ה בעולם, ועוד, ועוד, ובמקום זה אני שומעת רק על איך נתחזק בדרכנו הארוכה. החלטתי שבגיליונות שלנו זה לא יהיה כך, ולכן הבאנו באמת גם תכנים נוספים, אם כי ברור שרוב התכנים נוגעים בנושא השידוכים באופן ישיר או עקיף, כי זוהי מטרתנו".

לעבור את הדרך בקלות

כשמעלעלים בין דפיו של 'מפרש' ניתן לראות עיתון לכל דבר, עם צוות כותבים איכותי, עיצוב מרהיב, מאמרי תוכן, סיפורים, רבנים שמשיבים לשאלות, עיסוק בנושאים מרתקים, ראיונות מגוונים וגם קומיקס משעשע.

העלויות של הפקת עיתון צבעוני בן עשרות עמודים הן גבוהות מאוד, איך יכולת להרשות זאת לעצמך?

"מהרגע הראשון החלטתי שאני לא עושה זאת כדי להרוויח, אלא במטרה לכסות עלויות. גם הסופרות שכותבות בגיליון עושות זאת בהתנדבות וללא תמורה. הפרסומות הן אלו שמכסות את העלויות, וגם המחיר שמשלמות הרוכשות כמובן. בתחילה היו כאלו שהציעו לי להוציא את הגיליון הראשון בשחור-לבן או בדיגיטאלי, אבל אני התעקשתי שאני רוצה להפיק גיליון מכובד מכל בחינה שהיא, זו הייתה המטרה. להגיש את האיכות הגבוהה ביותר במעטפת המכובדת ביותר".

בתחילה, לפני הדפסת הגיליון הראשון, התלבטה תמר בכמה עותקים להדפיס אותו. "ניסיתי לחקור ולהבין בכלל כמה בחורות יכולות להתעניין בכזה עיתון. הסתמכתי על נתונים שונים והגעתי למסקנה שאם מדברים על בוגרות סמינרים, אז יש בכל רחבי הארץ בסביבות 6000 רווקות מהמגזר החרדי. לקחתי בחשבון שלא כולן יקנו את העיתון, ומאידך שיהיו כאלו גם מציבורים אחרים שימצאו בו עניין, אז הדפסתי ב-4000 עותקים. רובם נמכרו מיד".

ומה עם אישה שאינה רווקה? הגיליון יוכל להתאים גם לה?

"מלכתחילה, אנו פונות בגיליון לבחורות רווקות שנושא השידוכים מדבר אליהן, אבל שמעתי על לא מעט כאלו שקראו את הגיליון ונהנו ממנו, למרות שהן כבר נשואות ונמצאות במצבים אחרים בחיים".

נשים נשואות שקוראות את הגיליון זהו דבר שלא מפליא את תמר, אך לאחרונה היא נתקלה בסיפור שהפתיע ושימח אותה גם יחד: "התקשרה אליי מישהי וסיפרה לי שהיא רווקה וחברתה הטובה קנתה לה את גיליון 'מפרש'. היא דווקא העדיפה שלא לקרוא בו, מתוך תחושה של – 'אני לא רוצה שיהפכו אותי לרווקה מסכנה', אבל היא הניחה אותו על המדף. בינתיים נולד לאחיה הנשוי תינוק פג שאושפז בשערי צדק. האב היה לצידו של התינוק בכל יום ומידי פעם נסע לבית הוריו כדי לנוח. באחת הפעמים הוא נתקל בגיליון שהיה על המדף וקרא בו. כשאחותו חזרה הביתה הוא מיד שאל אותה איפה אפשר לעשות מנוי. היא לא הבינה מה לו ולעיתון לרווקות, אבל הוא הסביר לה: 'את אפילו לא מדמיינת כמה כוח שהקריאה הזו נתנה לי. אמנם הנושאים נוגעים לבנות בשידוכים, אבל יש כל כך הרבה אמונה שעוברת בין הדפים וחיזוקים בהתמודדות ובהבנת הדרך, אלו דברים שאפשר להקיש מהם להרבה מאוד נושאים אחרים בחיים".

דרך ארוכה שהיא קצרה

משימת הפקת העיתון אינה קלה. תמר מציינת שלאורך כל הדרך צצות ועולות התלבטויות, בעיקר בשאלה של איך להתאים את העיתון למגוון רחב כל כך של קוראות. "זה לא רק הגיל השונה של הרווקות שמתחיל בשנות ה-20 המוקדמות ומסתיים כמה עשורים לאחר מכן. זה גם הסגנון, כי אנו מנסות לפנות לכולן, אבל ברור שכשעוסקים בנושאי שיחה בפגישות, זה פחות מתאים לבחורה שבאה מחסידות שלא נוהגת כמעט להיפגש, ומצד שני – כשכותבים במונחים 'חרדיים' מידי, אז בנות מן העבר השני לא מוצאות את עצמן. יש הרבה מאוד ניואנסים, ואלו דברים שאני וצוות הכותבות משתדלות לתת על כך את הדעת כל הזמן.

"העבודה רבה מאוד", היא מסכמת, "אבל ברגע שאני מקבלת את התגובות, והן ברוך ה' רבות כל כך ומחממות את הלב, אני מבינה עד כמה שזה משתלם. כי לא קל להימצא בדרך הארוכה הזו, אבל אם כבר אנו נאלצות לעבור אותה, אז לפחות שנעשה זאת עם חיוך ומתוך חוויה".

את הדברים האלו היא גם מזכירה בדבר העורכת בגיליון מספר 2. "אני רוצה לציין רעיון מעניין שקנה את ליבי", היא כותבת שם. "חשבי לעצמך שאת צריכה להגיע מירושלים לבני ברק, איך תעשי זאת? יש לך הרבה אפשרויות – את יכולה לנסוע בקו 400 ויכולה גם ב-402, אפשר שתבחרי לעלות על 422 ואולי בכלל להגיע דרך תל אביב. נכון. יש כמה אפשרויות, ובסוף תמיד תגיעי. השאלה היא באיזה מסלול את בוחרת לנסוע. איך את רוצה להגיע, כיצד תרגישי בדרך ומה תחשבי עליה. אם תבחרי בדרך המוכרת והישנה, שייתכן והיא עמוסה ופקוקה בשעה זו, או בכבישים חדשים מלאי נוף ואווירה. אולי גם תצליחי לעצור בנקודת מעבר ולרכוש כמה דברים...

קניתי.

הרי לעבור את הדרך הזו אנחנו צריכות. השאלה היא רק באיזו דרך אנו רוצות להגיע. השאלה היא רק איך. על מה אנחנו בוחרות לעלות ומה לקחת אתנו כצידה לדרך.

אז גם אם עדיין נשאר לנו מסע ארוך ונראה שטרם זכינו לפגוש בקצה המנהרה, בואו נשתדל לחוות אותו כדרך 'ארוכה שהיא קצרה, על כל המשתמע מכך".