במחשבה תחילה לפרשת מקץ: מי משלם על מה שלא השתמש בו?

"למה ברחת מחדר הניתוח?", השתאה חברו של צבי.

"כי אחד העוזרים לחש 'תהיה חזק. אל תתרגש. זה ניתוח פשוט'", ענה צבי.

"נו", לא הבין החבר. בשביל זה בורחים? "הוא רק רצה לעודד אותך".

צבי תיקן. "אבל הוא אמר את זה למנתח"...

* * *

האוויר היה דחוס, האחים הקדושים לא ידעו מה עושים כעת.

הם ירדו למצרים לקנות אוכל, יוסף מזהה אותם ולהם אין מושג מיהו השליט המצרי. הוא מאשים אותם בריגול והם מצטדקים שירדו רק לקנות אוכל.

יוסף מעמיד אותם במבחן. "בזאת תיבחנו": אח אחד נשאר איתי פה, בכלא, האחרים הולכים להביא את האח שנשאר בארץ כנען.

השבטים הקדושים יודעים שאין צער שמגיע לאדם בחינם, לכל דבר יש סיבה. הם עורכים חשבון נפש בקול מהוסה: "ויאמר איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו".

את המילה "אֲבָל" אנחנו מכירים די טוב. האם אנחנו יודעים מהי המשמעות שלה?

רש"י מביא שני פירושים: א. אֲבָל = בקושטא. דהיינו, באמת. האחים מצדיקים את הצער שנגרם להם כעת ומודים שלא נהגו כהוגן עם יוסף. ב. רש"י מביא את המדרש ש"אֲבָל" פירושו "בְּרַם", דהיינו, הסתייגות: אלא, אולם וכדומה.

לפי פירוש המדרש, בני יעקב מצדיקים את שיקול דעתם בנוגע למה שעשו ליוסף, אלא שהיו להם סיבות טובות לנהוג כמו שנהגו. רק הסתייגות קטנה הם מוסיפים: "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו. על כן באה אלינו הצרה הזאת".

אז באיזה "אֲבָל" אנחנו משתמשים?

הנהיגה הארוכה הקשתה על ג'ף, שעות רבות הוא ושותפו, בוב, נוסעים באוטוסטרדות הארוכות של ארצות הברית, וגופם שיווע למנוחה. קודם החליף אותו בוב בנהיגה, אולם כעת שניהם עייפים מאוד והגיע הזמן לחפש "מוטל", מלון דרכים קטן על אם הדרך ולתת מרגוע לעצמותיהם הלאות.

בבוקר, לאחר שינה מבריאה וארוחת בוקר טובה, הגיעו השניים אל פקיד ה"מוטל" וביקשו לשלם.

המחיר חילץ משניהם קריאת הפתעה משתאה: 350 דולר!

הם דרשו לקרוא למנהל, וזה האחרון הגיע בנינוחות כמי שמתורגל היטב באורחים מופתעים שנדרשים לשלם סכומי עתק על כלום.

המנהל החל לפרט: "החדר, 100 דולר ללילה כולל ארוחת בוקר". השותפים הנידו ראש בהסכמה. מחיר הוגן ומקובל.

"הבריכה האולימפית וחדר הישיבות המפואר שלנו, 75 דולר כל אחד", המשיך המנהל.

ג'ף התקומם: "אבל בכלל לא השתמשנו בהם! למה אנחנו צריכים לשלם?".

המנהל חייך במתיקות מעצבנת: "נכון. אבל הם עמדו לשימושכם, וחבל שלא ניצלתם את האפשרות".

המנהל המשיך ופירט הופעות מיוחדות ותפנוקים שונים, כשבסופו של דבר העלות הכוללת הגיעה ל-350 דולר. לשותפים, שטענו שלא השתמשו בכלום, משך המנהל בכתפיו. "חבל, יכולתם ליהנות מהם. הפסד שלכם".

בוב הזועם הוציא את פנקס ההמחאות שלו, כתב צ'ק על סך 50 דולר והושיט למנהל. גבותיו של המנהל הורמו בהשתאות: "מה זה?".

"גביתי ממך 300 דולר ללילה על הרכב המסחרי שלנו. יש בו משקאות משובחים ויקרים, והדלק גם הוא לא זול", השיב בוב בשאננות.

"אבל בכלל לא נגעתי ברכב שלכם", הזדעק המנהל.

"חבל", הפטירו השניים בחיוך של מנצחים, "אבל הוא היה פה בחניה, יכולת ליהנות ממנו"...

בנוסח הווידוי אנו מקדימים לפני אמירת "אשמנו, בגדנו": "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". מהו ה"אבל" הזה?

"אֲבָל" הוא הצטדקות. עם "אבל" ניתן להצדיק כמעט כל מעשה לפחות במושכל ראשון. ללמד זכות על מעשה מסוים שלא היה צריך להיעשות, אבל לפי שיקול מסוים - הייתה לו הצדקה.

בווידוי אנחנו מקדימים חרטה גדולה לפני כל העבירות: חרטה על ה"אבל". על ההצדקה. על התירוצים.

* * *

נשאלתי על ידי מישהו בזמנו מדוע הציבור כועס על אחד משרי האוצר, יהיר וגאה, שטעה רבות ונהג להתנצל בפומבי. אם הוא מתנצל, איפה הבעיה?

עניתי שלהתנצל זה מצוין. אבל כאשר זה קורה מדי הרבה פעמים – הגיע הזמן להתפטר.

ה"אֲבָל" משנה את המשמעות של דברינו ומעניק להם פרשנות שונה לחלוטין. לפעמים החולה בורח מחדר הניתוח בגלל אֲבָל מסכן.

אם נשים לב לכמות ה"אֲבָל" שבה אנחנו משתמשים מדי יום, נוכל לחסוך את השימוש בה. כמעט להתפטר ממנה.