סיון רהב מאיר: "פה נקבר ר' אהרון יהודה לייב"

שנה בדיוק חלפה מאז פטירת הרב אהרון לייב שטיינמן, בגיל 104, בערב חג החנוכה. סיפורים רבים פורסמו על החכמה והלימוד שלו, על הרגישות וההתמדה, אבל אולי את המסר המהדהד מכל משאירה הדרך שבה נפרד מהעולם הזה. שיעור נוקב על צניעות ועל אמת. זוהי המצבה שלו, לפי הנוסח שביקש בצוואתו: פה נקבר ר' אהרון יהודה לייב. בני המשפחה והמקורבים נאלצו להזמין מצבה פשוטה כזו, בלי "הגאון הגדול", "הצדיק", "מרן", "פוסק הדור", "ראש הישיבה". אפילו בלי "הרב". כי לעולם הבא עולים כמו שאנחנו באמת, ללא התארים והסופרלטיביים האנושיים. לרוב הקוראים יש סבא או סבא-רבא עם מצבה הרבה יותר מחמיאה מהמצבה הזו, של אדם שבהלוויה שלו היו כ-200 אלף איש. אפשר לכתוב על כך הרבה, אבל אולי ראוי לשתוק.

הגבורה של ימינו

סקר חדש קובע כי 74% מהישראלים מדליקים נרות בכל ערב בחנוכה. זה נתון מדהים. בואו נסתכל על העולם בכנות: שום אנטיוכוס לא רודף אותנו ואוסר עלינו לחיות כיהודים. איך משמרים את האש של המכבים, את ההתלהבות, כשכבר אין שום "אסור" והכל "מותר"? כשאין שום רשע בעקבותינו, והסביבה משדרת לך: "אחי, תעשה מה שבא לך, זה לא משנה"? הסיפורים על אבותינו שהתחבאו, נרדפו ועונו, בחנוכה ובכל הדורות, הם מרגשים וחשובים – אבל מה איתנו? קל לשמור על הזהות כשאתה במלחמה מובהקת של רעים מול טובים. בעולם פתוח הכול מבלבל ומורכב יותר. האתגר ליצור זהות חזקה, בעלת תכלית ומשמעות – הופך לקריטי, לחיוני.

היום, כשאנחנו אומרים "קנאות" או "מסירות נפש", אנחנו חושבים בעיקר על בן לאדן או נסראללה, על אידיאולוגיה שמקדשת את המוות. אבל איך מקדשים את החיים? איך היהדות יכולה להדליק אש חיובית, של טוב, של חסד, של אור? כל שנה מחדש בחנוכה מתברר שיש רוב עצום שמעוניין להמשיך את הסיפור של החג הזה, מדור לדור. אנחנו רוצים לשמור על ערכי אבותינו החשמונאים, גם בעולם שבו אין אנטיוכוס, לא כי אנחנו מתחבאים מפני הגזירות, אלא מתוך שמחה ורצון ואהבה. וגם זה – סוג של גבורה בימינו. חנוכה שמח.

האתגר: להרפות

מה הכי קשה לנו לעשות? לא לעשות כלום. בחנוכה נשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בחצי השעה הראשונה שלאחר הדלקת הנרות (אולי צריך לקרוא לזה: "אני אישה. אני שובתת")... 

הנה דברים שאמרה על כך הרבנית ימימה מזרחי: "פעם היה קל יותר לשבת ליד החנוכייה בזמן הזה. רק לשבת, להביט בשלהבות ולהירגע. היום זו משימה. לא לטגן סופגניות, לא להחליף חיתולים, לא להגיש שום דבר. פשוט שבי. שבו. תדברו ליד החנוכייה, תשירו, תתפללו, תצחקו, תשתקו, תסתכלו. הרי מה הדבר שהכי חסר לנו בעולם? יישוב דעת. מה הכי קשה לעשות? לא לעשות. את רוצה לסמס למישהו ושוכחת למי רצית לכתוב ומה בכלל רצית. את הולכת בנחרצות למטבח ואז תוהה: מה חיפשתי פה בעצם? אז שבי והביטי בחצי השעה הזו בעצמך, בסובבים אותך, וראי מה יש לך. ראי את ה'יש' ולא את ה'אין'. רק תפסיקי להתאמץ ולהתרוצץ ולחשוב שהאור נמצא במקום אחר. האור נמצא כאן, אצלך. תביטי בשלהבות ותקבלי תובנות חדשות לגמרי. לראותם בלבד. זה כל מה שצריך לעשות. אל תחמיצי. אל תהרסי את הרגעים האלה בעשייה".

למצוא אור במציאות

את החלק היומי הבוקר כתב חיים אורי קוטלר, מפקד באימון מתקדם בגדוד רותם בחטיבת גבעתי: משפט מפורסם קובע שאם יש לך פטיש ביד – כל דבר בעולם נראה לך כמו מסמר. אז איך ייראה לנו העולם אם יש לנו נר ביד? זו המטרה של חנוכה, לחנך אותנו למצוא את האור בכל דבר ובכל אדם. לראות את המציאות בצורה עמוקה יותר, לגלות את הסוד שבתוכה. הרב יעקב משה חרל"פ מסביר שצריך לשאוב את העיקרון הזה מחנוכה לשאר השנה. וכך כותב הרב חרל"פ: "הימים הללו, שמונת ימי חנוכה, אשר נקבעו לימי הלל והודאה, לימי התפעלות, להתפעל מכל רוממות של מצווה, מכל גדלות של תורה, מכל נשגבות של קדושה, הימים הללו הם המקור לכל ההתפעלויות של כל השנה. כל התפעלות שמביאה גדוּלה – מחנוכה היא נשאבת". היכולת להתפעל ולהתלהב מכל נקודת אור בתורה, מכל נקודת אור בשני – אמורה להיות נר לרגלנו, תרתי משמע.

לקרוא לפני ההדלקה

נו באמת, למי זה חשוב אם הדלקנו חנוכייה? מה כבר המשמעות של מעשה אחד קטן שלנו? העולם כל כך גדול ויש בו כל כך הרבה אנשים, אז מה זה משנה אם עשינו משהו או לא? הרב ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר לא הותיר אחריו ילדים, אבל הותיר ספר נפלא – "ישמח ישראל". הוא מסביר שם על החשיבות האדירה של המעשים הקטנים שלנו. עד כמה כל מעשה טוב הוא קריטי וחיוני. זה לא סתם גפרור שמדליק נר, מאחורי הקלעים מתרחשים כאן דברים גדולים. אולי כדאי לקרוא את הטקסט הזה לפני שניגשים להדלקת החנוכייה: "כל איש פשוט ביותר, בגשתו אל הקודש להדליק נר חנוכה, הרי הוא עצמו נעשה ככהן גדול, וביתו נהפוך כבית המקדש, ויתבונן בגשתו להעלות את האש שאינו מדליק כאן נרות שמן או שעווה בעלמא, אלא הוא מעלה את האור של ששת ימי בראשית, וייגש אל העבודה באימה וביראה מתוך שמחה של מצווה, על שאיש פשוט כמותו זוכה לחולל עתה 'מהפכות' גדולות בעולמות עליונים". שימו לב למילה מהפכות. מהפכות לא מתחילות רק בכיכר וברחוב, אלא גם ליד הדלת והחלון של הבית.