מה שחופן פיצוחים יכול לעשות

מכירים את המקרים בהם אתם אומרים לעצמכם: "זהו זה, נגמר, כאן כבר אין מה לעשות, שום דבר לא ישכנע אותו"...?

מכירים את אלו שמספרים לכם שאף על פי ששמעו את כל הדיסקים המדברים על הדרכה בשלום הבית, וקראו את כל הספרים בנושא, עדיין הכל טוב ויפה לגבי כל נשות העולם, אולם לאישה "הזו" יש טבע אחר ומציאות שונה?

ובאותה מידה: "הכל טוב ויפה לגבי כל אדם אחר בעולם, אך לא בכל הנוגע לבוס הקשוח שלי", או "לשכן הבעייתי שלי", או "לילדים העקשנים שלי"...?

מה עושים במקרים כאלה, והאם באמת ישנה בעיה בסגנון שאין לה פתרון?

אז כך, אם נצא קצת מהמקובעות הטבעית, ומהעצלות המושכת כל אחד מאיתנו אל מעמקי הספה, למנוחה, לחוסר נקיפת אצבע, ובמקביל ל"זכות" להתלונן על כל העולם הבעייתי... נגלה שיש באפשרותנו בכל אחד מהמקרים המתוארים לעיל, ובכל מאות המקרים האחרים הנקרים בפנינו מידי יום, לשלוף מפתח מתאים לכל מנעול, מה שיגרום לכל דלת ולו הכבדה והמשוריינת ביותר להיפתח בפנינו.

אם האישה לא מוכנה להתארח בשבת אצל אמך שתחיה, ואתה מנסה שוב ושוב להסביר לה עד כמה אמא שלך חייבת את זה, וזו לא התנהגות, וגם את לא רוצה שהילדים שלך ישכחו אותך מיד אחרי שיתחתנו – הרי שאתה נועץ את המפתח הלא נכון במנעול הלא מתאים, והתוצאות תהיינה בהתאם.

אשתך צריכה לשמוע ממך בסך הכל שהיא חשובה לך יותר מהאמא שגדלה אותך, ושאתה אחראי שלא יהיה רגע בשולחן השבת בו היא תובך או תיפגע מפיה המפולפל והאוהב של חמותה האוהבת ללא גבולות בכלל…

אם בעלך מסרב לקבוע יום חופש בתקופה הקרובה עקב עיסוקיו הרבים, אף על פי שאת ממש מרוטה מקצב העבודה בבית ובמשרד. ובחכמתך את מוכיחה לו באותות ובמופתים עד כמה קשה לך/ נמאס לך/ נשבר לך, הרי שגם את נועצת מפתח לא נכון במנעול החלוד.

מה שמוטל עלייך הוא להסביר לבחור עד כמה "הוא" חייב כבר חופש, ועד כמה לא יתכן להמשיך בעומס המשפחתי והכללי אותו הוא מעמיס על "עצמו", ולפתע יתפנו דברים ויהיה מקום גם לחופש המיוחל.

ההבל בשני המקרים בין הדברים שאינם משכנעים לדברים המשכנעים, הוא ההבדל בין לומר ללקוח לרכוש מכונת כביסה רק משום שהמוכר "תקוע" איתה כאן כבר חצי שנה, לבין להסביר עד כמה היא יעילה ותזכה את הלקוח בבגדים נקיים והדורים.

אין אדם שאוהב לעשות משהו לא נח אך ורק בגלל שמצפים ממנו לעשות זאת, או רק משום שזה עושה טוב למישהו אחר. אולם אם בהסבר קל הוא יבין שהתועלת תצמח קודם כל לו עצמו ורק לאחר מכן לסביבתו, הרי שהוא יעשה את אותו מעשה בדיוק בשמחה ובטוב לבב.

לכל אדם יש מנעול, ולכל מנעול יש מפתח, ואין לאדם זכות לומר שאין לו את המפתח למנעול אותו הציב ה' יתברך בפניו.

וזאת משום שלפני הכל עלינו להסכים על נתון בסיסי באמונה, לפיו האלוקים אינו מעמיד אדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו (עי' ריש פרשיות בשלח וכי תצא). מה שאומר שלא משנה מה עובר עליך, או באיזו נקודת זמן אתה נמצא, יש בך את הכוחות להתמודד עם אותו אתגר ולהפוך גם אותו לסיפור של הצלחה.

המפתיע הוא, שיש מפתח שפותח כל דלת. משהו בבחינת "מאסטר", מפתח כללי לכלל המנעולים. המפתיע עוד יותר הוא שאותו מפתח זול יותר מיתר המפתחות וניתן להשגה בקלות יתר, משהו שמשאיר את הצורך ביתר המפתחות במגירת השולחן למקרים נדירים ממש.

אנחנו יודעים שעם חיוך, מחמאה, מילה טובה או כל דבר היוצר תחושה חיובית, ניתן למוסס חומות ביטון. לפעמים מה שמבדיל בינך לבין האושר הוא בסך הכל מחשבה נוספת שתזכה אותך למצוא את המשפט שימצא חן בעיני בן הזוג, החבר או הבוס.

אחד הדברים המוזרים ביותר בפרשתנו, היא התנהגותו של יעקב כלפי אותו מלך מצריים שמתעלל בבניו. לאחר שיעקב משלים עם מר גורלו ושולח שוב את בניו אל אותו עריץ, מעדכנת אותנו התורה הקדושה בפסוק הבא: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ, קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה, מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית מ"ג, י"א).

וזה מוזר מכל צד שמסתכלים על זה.

יש כאן מלך עריץ שמתעלל לך בילדים, ורק בלית ברירה אתה שולח אותם שוב לבין טלפיו. הוא לא כזה נחמד, וודאי שלא בן משפחה או חבר מהעבר. מה ההיגיון לשלוח לו "חופן פיצוחים", ועוד לקוות שזה יגרום למשהו טוב?

ומעבר לכך, אם כבר החלטת לשחד אותו, תעשה את זה בדיוק כפי שעשית לפני כמה עשרות שנים לאח שלך עשיו (פרשת וישלח) אליו שלחת צאן ובקר בכמויות שיכלו לכלכל עיירה שלימה. מה ההתקמצנות הזו? האם לעת זקנתו נעשה יעקב חסכן יותר?

אלא שיעקב אבינו בניגוד לעצלני דורנו, ישב עם עצמו וניסה להיכנס לראשו של אותו עריץ. הוא חשב מה יכול לגרום לו לרכך את יחסיו עם הילדים, והוא הבין שמוסר או מכתב חריף יביאו רק תוצאה הפוכה.

מאותו רגע יעקב מתחיל לנהל אסטרטגיה של "קירוב לבבות". הוא לא שולח צאן ובקר כי לא מדובר כאן בתאב בצע רחובי כמו עשיו אלא במלך (ספורנו שם). באותה מידה הוא לא שולח שקים גדולים מלאי פיצוחים בכדי שלא יראה בעיני המלך כשוחד ויפגע על המחשבה (מלבי"ם שם). הוא בסך הכל רוצה להראות למלך את הכניעה מצידו, ואת המוכנות לקבל את שלטונו ודעתו באהבה (רש"ר הירש שם).

יעקב חשב על מגוון האופציות, וקיבל החלטה לשלוח "חופן של פיצוחים", כל שינוי ולו הקטן ביותר לטובה או לרעה יכול רק לגרוע.

הגמרא (חולין ד' ע"ב) מחדשת, שבכל פעם שכתוב בתנ"ך שמאן דהו שכנע את חברו, היתה שם סעודה, משום שרק על ידי סעודה ניתן לשכנע מישהו במשהו.

כלומר, אם יצאת מפגישה ולא קבלת את המשוב הנכון מבן שיחך, רוב הסיכויים הם שהבעיה לא נעוצה בדבריך ובנסיבות התקופה אלא בתפריט אותו הגיש המלצר…

וזאת משום שרוב ככל החלטות של בני אנוש אינן מתקבלות דרך השכל ולאחר מחשבה מעמיקה, אל דרך הלב ובתיאום מלא עם מערכות התת מודע, אלו ש"אוהבים" לקבל החלטה שתעניק את התחושה הטובה יותר מאשר תהיה זו החלטה נבונה.

ואם נכונים הדברים בעולם המעשה, ודאי שנכונים וטובים הם ובכפל בפליים בתא המשפחתי אותו אנו משתדלים לבנות ולשפץ מידי יום ושעה. אם בעולם המעשה אנו אומרים ש"לפעמים" לא חסרה כי אם מילה טובה או הרגשה נעימה, הרי שבחיי הבית "תמיד" לא חסרה כי אם מילה טובה או הרגשה נעימה.

אם יעקב "מבזבז" זמן על עריץ שאינו מכיר, ו"מצליח" לכבוש את לבבו מרחוק. אין מי שאינו מחוייב "לבזבז" זמן על ביתו והקרובים אליו, ולהצליח לחיות עמם בהרמוניה של שלימות ואחדות דעים.

בסך הכל מוטל עליך לגלות את "חופן הפיצוחים" שלך, ולהוביל איתו את ביתך להצלחה