אחרי שמגיעה הגאולה, כבר לא צריך לרוץ

תריסר שנים היה יוסף כלוא בבור תחתיות. כל יום נמשך בעיניו כנצח, ואיש לא טרח להוציאו משם. אך כאשר הגיע אותו רגע שגזר הקב"ה להוציאו לחפשי, בבת אחת התרחש הכל במהירות מפתיעה: הריצוהו במהירות מבית הסוהר לארמון המלוכה, ולא עברה שעה קלה וכבר הוכתר למשנה למלך מצרים האדירה שבממלכות העולם.

אלא שיש להבין: בתחילה הריצוהו במהירות עצומה כאילו מדובר בפיקוח נפש, ואח"כ נראה כי יש ליוסף הצדיק זמן לגלח ולהחליף שמלותיו. והלא אם היה הדבר בוער כל כך, היו צריכים עבדי פרעה למהרו אל פרעה מיד, כמו רופא או יועץ שנקרא בדחיפות אל המלך ומגיע בלי להתמהמה?

מבאר הספורנו כי ריצה זו מכוונת היתה משמים, "כדרך כל תשועת ה' שנעשית כמו רגע, כאמרו 'כי קרובה ישועתי לבוא', וכאומרו 'לו עמי שומע לי, ישראל בדרכי יהלכו - כמעט (בשעה מועטת. רש"י) אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי'. וכך היה עניין (גאולת) מצרים, כאמרו "כי גורשו ממצרים', כאמרם ז"ל שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ וכו'. וכן אמר לעשות לעתיד, כאמרו "ופתאום יבוא אל היכלו האדון' וכו'".

ולכן אצל יוסף הצדיק, כיון שנגזר עליו לעלות לגדולה, מיד הריצוהו מן הבור, אך לאחר שיצא מן הבור, כבר נהג במנהג מלכות והתגלח והחליף שמלותיו, כי אחרי שכבר נגאל, לא היה צורך להריצו.

וכך גם יהיה כשיגיע זמן הגאולה: משיח צדקנו יבוא ברגע המדויק ממש, לפתע פתאום, לא דקה אחת קודם לרגע זה ולא דקה אחריו. רגע אחד נהיה עדיין עמוק בגלות עם כל הצרות והמועקות, וברגע השני תהיה גאולה שלימה (ואולי על זה נאמר "בעתה - אחישנה"...).

ספק אם יש אדם אחד בעולם, שלא טעם טעם ״בור תחתיות״ בבעיותיו, ביסוריו ובדאגותיו. אנו מתייסרים במצוקותינו, תוהים אנו מדוע לא טורח איש להוציאנו מבור התחתיות, כועסים בלבנו על שאין "מישהו עושה משהו" בענין. אך עלינו לדעת כי ברגע שיגיע הזמן, יריצונו מן הבור.